שלשום ערכנו את ליל הסדר. הרעיון של ליל הסדר הוא להמחיש את סיפור יציאת מצרים. לא רק לספר את העובדות ההיסטוריות אלא ממש להחיות את הרגע "בכל דור ודור חייב האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ולכן הסדר בנוי בצורה כזו הדורשת מכל המשפחה השתתפות אקטיבית.
אוכלים מצה, מרור, חרוסת, 4 כוסות, עוד מצה ועוד מצה... וכל זה כדי להחיות את הארוע ההיסטורי. בבתים רבים בני המשפחה מתחפשים ליהודים היוצאים ממצרים ומציגים את הדמויות מההגדה.
רק כך אפשר להסביר לילדים ולעצמינו שעבדים היינו לפרעה במצרים. אם אין מימד פיזי-חזותי-מוחשי, אז הסיפור הוא רק טקסט בספר, משהו שלא חודר לנפש.
מה זה ידע?
אפשר לומר שזה רק אוסף של ידיעות שאנחנו או אנשים אחרים יודעים. אבל יש לזה משמעות גדולה יותר, משהו מהותי שקשה לעמוד מנגדו ולא להתרגש, לפחד, לשמוח או להתרשם.
במשך ההיסטוריה הידע היה אגור בספרים, בין אם זה בכתבי יד תיאולוגיים במנזרים או עשרות אלפי הכרכים בספריה הציבורית.
אבל אנחנו מודעים לכך שפנינו לעתיד אחר. המילה הכתובה עוברת דיגיטציה והופכת לספריה וירטואלית השוכנת ברשת האינטרנט. הדיגיטציה למיניה היא דבר מבורך ומאפשרת הנגשה של מידע לכל מבקש. היא ממש לא מבשרת את סופן של הספריות והספרנים ועל זה
כבר כתבנו בעבר.
אבל אם כל החיוביות שבדבר, אני חושש שהידע הדיגיטלי תפגע בכל זאת במשהו, משהו אמנם מופשט אבל בעל ערך עצום.
המושג "ידע".
אפשר להעלות אינציקלופדיה שלימה על גבי disk on key, אפשר לקרוא אלפי ספרים בעזרת e-reader אבל באמצעים אלו אי אפשר לחוש את הידע.
במלחמת לבנון השניה, היו תלונות על כך שהמפקדים ניהלו את המלחמה מלשכה ממוזגת מול מסכי פלזמה ובעזרת אמצעי תקשורת מתקדמים. (חלק מ)הם לא יצאו אל השטח. יתכן מאד שניהול מלחמה בצורה כזו יעילה יותר. הכלים הטכנולוגיים במפקדה יכולים לאפשר למפקד קבלת החלטות מושכלת יותר. ובכל זאת אין דומה מפקד ישוב על כסא ליד שולחן מחשב למפקד העומד חשוף בצריח ונלחם לצד חייליו.
את הידע האנושי יהיה אפשר לדחוס למכשיר ipad או Kindel אבל את יראת הכבוד המגיע לידע הזה לא יהיה אפשר לחוש באמצעים כאלו. כשלא רוכשים כבוד לדבר מסוים, גם הערך האמיתי והפנימי שלו יורד. אם כל ילד יכול להחזיק בריטניקה בכיס, אז הכבוד שראו בו תלמידים וחוקרים לפני חמישים או מאה שנים, יורד לתמיון ובמידה מסוימת גם התוכן שלו.
בבתים רבים אחת הקירות מוקדש לספריה הביתית. הדבר מרשים גם אם אין שימוש רב בספרים עצמם. אני ספרן ואולי לא כל כך אוביקטיבי אבל לפעמים בתת ההכרה אני מעריך אנשים לפי הספריה האישית שלהם.
ומה אם כל הספריה הזאת היתה מונחת על שולחן קפה בתוך סמארטפון? ומה אם אוסף של כתבי יד עתיקים היה סרוק ומצוי בתוך מחשב טבלאט על הספה?
זה היה הרבה פחות מרשים, לפחות אותי.
אני מדגיש שוב, הטכנולוגיות הללו נהדרות וחשובות ומי שמשתמש בהם צריך לשמוח על כך, אבל הם עלולות לפגוע בקשר וביחס של האדם אל מול הידע שהם מנסים להפיץ ולהנגיש. לא דומה כתב יד מעוטר מימי הביניים ,לספר קריאה המודפס בכמה דקות ונמכר בשוק ב "4 במאה". ולא דומה ספר מודפס על המדף ל "יש לי את זה ב ipad".
הדור הצעיר גדל ללא ספרים. יש את וויקפדיה והאתרים הנהדרים של מט"ח. יש גם את Google Books איתו אני מעביר שעות רבות, אבל כל זה לא מרשים או ליתר דיוק מרגש, בוודאי לא את הילד שמנסה למצוא קצת מידע לתרגיל בבית הספר.
מה שמרשים ומרגש אותי הוא משהו כמו:
לידע יש כוח לא רק כשהוא בראשינו אלא גם כשהוא ניצב מולינו ומראה לנו כמה אנחנו קטנים וכמה עוד עלינו ללמוד.
את זה המחשב, הטבלאט והסמארטפון לא יכולים לעשות.
חוק ספרי הלימוד יחייב פרסום ספרים גם בפורמט דיגיטלי לטובת התלמידים הבודדים היום (וכנראה כולם בעתיד) שהם בעלי מכשירי טבלאט.
אני הייתי מציע חוק נוסף. לקחת את תלמידי בתי הספר היסודיים לספריה גדולה ומכובדת ולתת להם לעבור (בשקט) בין המדפים הגדושים בידע. זה הרבה יותר מרשים מאשר הגירסא האחרונה של מחשב הנייד. אותו ילד יגדל וילמד באמצעות אביזרים דיגיטליים אבל את המושג "ידע" ו "השכלה" הוא ישייך (בתקווה) לספרים ולספריות. בלעדיהם מושגים אלו אבדו את חשיבותם ומשמעותם.
חשוב שהורים ומחנכים ידגישו שידע זה לא רק משהו שמוציאים מהמחשב כדי לבצע מטלה בכיתה, אלא עולם עצום שמעצב ושולט על חיינו כבר אלפי שנים. הדרך הטובה ביותר להדגיש את זה היא דרך ביקור בספריה. כן, אותה ספריה עתיקה ולא ממש מודרנית מראה בחוש את הדבר האמיתי.
המחשב הוא רק כלי, כלי נהדר שאי אפשר לחיות בלעדיו אבל עדיין רק כלי. הוא לא יכול להחליף את החוויה המוחשית של מראה פיזי של הידע. אנחנו מבקרים במוזיאונים למרות שאת המוצגים אפשר גם לראות בתמונות באינטרנט. לביקור עצמו ולעמידה מול ההיסטוריה, אין להם תחליף.
האחיזה במכשיר דיגיטלי איננה משתווה למראה של מדפי "ידע".
זוהי דעתי לפחות.
חג פסח שמח.
