"הדור הטיפש" האמנם?

אני קורא כרגע את הספר Rewired של Larry Rosen. גם הוא וגם Don Taspcot בספר Grown Up Digital טוענים שהנוער והצעירים של היום מאד מתוחכמים ויודעים להשתמש בטכנולוגיות רבות בזמן אמת בצורה מאד מוצלחת. הם מוכשרים מאד ובכמה רמות מעל הוריהם.

אולי בהזדמנות אחרת נתייחס יותר בעומק לספרו של Rosen (אני עדיין בהתחלה).

ספר נוסף שאני מנסה לסיים עכשיו הוא The Dumbest Generation של Mark Bauerlein. הספר כתוב בצורה קצת משעממת. המון המון סטטיסטיקות במקום סיפורים ודוגמאות. בכל זאת הספר חשוב מאד. השורה התחתונה שלו היא כך:

בעבר חיי החברה של הילד הסתיימו בערב לאחר בית הספר ופגישה במגרש המשחקים. כל הערב עד לשעת השינה היתה מוקדשת לאינטרקציה של הילד עם עולם המבוגרים. הוא ראה את הוריו, שמע אותם משוחחים בענייני מבוגרים, צפה בחדשות בטלוויזיה, עשה שעורי בית, סידר את חפציו וחדרו (לא מרצונו כמובן) קרא ספר והלך לישון.

כיום הילד חי בסביבה של ילדים בני גילו, כמעט 24 שעות ביממה. גם בבית הוא משוחח איתם בין עם זה בטלפון הסלולרי, צ'ט דוא"ל ובעיקר SMS. במקום לשבת עם ההורים הילד רץ להתעדכן בפייסבוק כדי לראות מה השתנה בעולם הקטן שלו בדקות האחרונות. במקום לצפות בחדשות העולם הוא רואה סרטונים ב Youtube, תוכניות ריאליטי או מוריד סרטים מאתרי שיתוף קבצים. זמן רב לאחר שהוריו נרדמו הוא עדיין מסמס ומצייץ לחבריו בטלפון או בטוויטר.

השפה והידע של הילד המתבגר נשאר ברמה של ילד. אין לו ממי ללמוד את השפה וההתנהגות של המבוגרים. הוא לא קורא ספרים ולא מבקר בגלריות, ספריות ומוזיאונים. הוא לא מכיר את המתרחש היום ובעבר בעולם הגדול. מדע, היסטוריה, אזרחות, אומנות לא מעניינים אותו. הוא חי רק למען חבריו ואיתם הוא נמצא כל הזמן.

טענות אלו קצת קשות אבל אני מניח שיש בהם הרבה אמת. אינני בטוח שהמצב בארץ משתקף בספר. יש כל כך הרבה נושאים דחופים בחדשות בישראל שקשה לא להיוודע ולהתייחס אליהם. גם מבחינה טכנולוגית לא נראה לי שילדינו משתווים לעמיתיהם בארה"ב ואולי טוב שכך.

בכל מקרה Mark Bauerlein ו Don Tapscott הם בעלי דעות מאד מנוגדות.

במקום לקרוא את הספרים אפשר לצפות בראיונות שנערכו איתם ב Youtube.

מה אתם חושבים? מי צודק?

אשמח לשמוע את חוות דעתכם בתגובות.

צפיה מועילה.

Mark Bauerlein: The Dumbest Generation  

והנה עוד ראיון יותר ארוך שבה הוא מתאר את שורשי הבעיה.

Don Tapscott: Grown Up Digital

 

ילדים בפייסבוק

Image via CrunchBase

בשנה האחרונה התעסקנו כאן בבלוג הרבה בנושא בטיחות ילדים ברשת החברתית (בעיקר בפייסבוק). הגדרת הפרטיות, פשיעה באינטרנט, סכנות וכד'.
 
עומר קפלן,מנהל פיתוח תוכן ומדיה חברתיתית באתר teenk, ערך סקר מעניין בנושא השימוש שעושים הילדים בפייסבוק. הסקר התפרסם באתר תנועת הנוער.


המסקנות שלו הם שהילדים לא ממש מבינים את הפלטפורמה, מה אפשר לעשות אתו ואיך לנהל את המידע האישי. השימוש הוא די רדוד, לא מתוחכם והם אינם מנצלים את האפשרויות הרבות והאפליקציות השימושיות. הם אפילו לא ממש "חברתיים" שזה טענה מפתיעה בהתחשב בכך שמדובר ברשת "חברתית". רוב השימוש הוא למשחקים והצטרפות לקבוצות ולא יותר מדי דיונים "ושיחות נפש".

זה מזכיר לי קצת את השימוש במאגרי המידע שלנו בספריות. המאגרים מאפשרים צורות חיפוש מגוונות במקורות מידע איכותיים, על מנת להתאים את התוצאות לצורכי הסטודנט אבל לרוב השימוש שהם עושים הוא מאד שטחי והם תמיד יעדיפו ללכת ל Google. לפעמים קשה לנו להבין מדוע חוקר צעיר יעדיף רשימה ארוכה של לינקים לאתרים שרובם לא יהיו רלוונטיים, על מספר מאמרים אקדמיים  בנושא הנחקר.


מומלץ לקרוא את המאמר של עומר קפלן כדי לראות את הדברים במבטם של הילדים.

אז מה היה לנו השנה?

כבכל שנה Google פרסמה את רשימת מילות החיפוש הפופלריות של שנת 2010. וכך הם פני הדברים לפי ידיעה ב Mashable הבוקר.
 במקום הראשון והמכובד הופיע האתר השנוי במחלוקת Chatroulette. לאחריו ה ipad והזמר הצעיר Justin Bieber. גם פייסבוק ו טוויטר היו ברשימה.

ה Zeitgeist של Google משקף את הנעשה בעולם בשנה האחרונה.

מילות חיפוש נפוצות נוספות היו האיטי (רעידת האדמה), האיפון 4, גביע העולם בכדורגל ועוד.

בישראל החיפושים הפופולריים היו פייסבוק, וואלה ויוטיוב. איתם היו חיפושים "עולים" בעיקר בתחום הפנאי והבידור.

Google גם הכינה סרטון יפה המראה את שעבר על כדור הארץ ב 2010.

גם Twitter הכינה רשימה של ה trending topics שלה. הרשימה מאד משקפת את המציאות.

1. Gulf Oil Spill
2. FIFA World Cup
3. Inception
4. Haiti Earthquake
5. Vuvuzela
6. Apple iPad
7. Google Android
8. Justin Bieber
9. Harry Potter & the Deathly Hallows
10. Pulpo Paul


ומה יהיה בשנה הבאה?

מה עושים היום בזמן הפנוי?

Cover via Amazon

כפי שראיתם בפוסטים הקודמים, בזמן האחרון אני מאד מתעניין בנושא ההשפעה שיש לאינטרנט על החברה, הנוער, המח, התרבות והעתיד. התחלנו להקים אוסף מכובד של ספרים חדשים בנושא ואני משתדל לקרוא כמה שיותר.

בספר חדש, Cognitive Surplus, טוען חוקר הטכנולוגיה והחברה,Clay Shirky, שיש לנו יותר מדי זמן לבזבז. לפי החישוב שלו לעולם יש טריליון (1,000,000,000,000) שעות של זמן פנוי כל שנה.

מה עושים עם השעות הללו?

בעשורים הקודמים רוב הזמן הזה בוזבז על צפיה בטלוויזיה. העולם המערבי היה לקוח נהדר של רשתות הטלוויזיה ותעשיית הבידור. לשם זרם הזמן הפנוי של האנושות.

היום עדיין יש הרבה צפיה בטלוויזיה אבל האינטרנט וכלי web 2.0 שינו מאד את התמונה. במקום לצרוך מדיה אנחנו יכולים ליצור תוכן עבור המדיה החדשה. זה יכול להיות העלת סרט ל Youtube, כתיבת בלוג, פרסום מידע ברשתות החברתיות, יצירת אלבומי תמונות ב Flickr וכו'. גם היצירות הכי לא יעילות (המחבר מביא את lolcats כדוגמא) הם עדין הפגנה של כח היצירה וזמן המושקע לצורך כך. אם אנשים מוכנים להשקיע את זמנם ביצירת תוכן ללא שום תמורה נראית לעין, אפשר לנצל זאת גם לדברים חיוביים לתועלת הכלל. הדוגמא בספר היא אתר Ushahidi. זוהי בעצם פלטפורמה אותה אפשר לנצל כדי להעביר ידיעות בזמן אמת לגבי אסונות, אלימות וכד' באזורים שונים בעולם. כל אחד שיש לו גישה לדוא"ל או SMS יכול לפרסם שם מידע שיכול לעיתים אפילו להציל חיים. השתמשו בזה בין היתר לאחר רעידת האדמה בהאיטי.

Clay Shirky הוא מרצה וחוקר מרתק אבל התחושה שלי היא שהספרים שלו קצת "מרוחים". כך הרגשתי גם לגבי ספרו הקודם Here Comes Everybody.
את כל הספר הזה היה אפשר לתמצת למאמר ארוך ומעניין.

במקום לקרוא את הספר אפשר לצפות בהרצאה של Shirky בנושא.

השפעות האינטרנט ובעיות ריכוז

              Image by annethelibrarian via Flickr

ובהמשך לפוסט הקודם....

מציוץ ב Twitter של מרכז לוקשטיין הגעתי לכתבה חשובה באתר ה New York Times. המחבר בילה מספר חודשים בבית ספר התיכון Woodside וחקר את חייהם הדיגיטליים של התלמידים. כמעט כולם שם מבלים את רוב זמנים במדיה דיגיטלית בעיקר משחקי מחשב, Facebook והתכתבות ב SMS.


הכתב גילה, שהדבר מאד פוגע  בכושר הריכוז ובזכרון שלהם וממילא בציונים. רבים הולכים לישון בשעות הקטנות של הלילה לאחר ישיבה ממושכת מול מסך המחשב. בתנאים אלה אפשר כמובן לשכוח משעורי הבית.

מנהל בית הספר לא נשמע מודאג. הוא מציע לנווט את התלמידים לכיוונים יצירתיים בהם הם יוכלו לנצל את הפוטנציאל שלהם. תלמידים שרואים ויוצרים הרבה סרטונים ב Youtube למשל, יכולים ללכת למגמת קולנוע. כנ"ל לגבי חובבי מוסיקה. בעזרת כלים טכנולוגיים אפשר ל"הנדס" שירים וליצור יצירות מוסיקליות מקוריות.

הכל נשמע נחמד מאד אבל מה נעשה עם כל כך הרבה יוצרי סרטים ומוסיקה. מה לגבי מקצועות המתמטיקה, היסטוריה, לשון וכו'. מורים אחרים מתנגדים לגישתו של המנהל. "אי אפשר ללמוד קריאה או כתיבה באמצעות הודעות טקסט" אומרת מורה לאנגלית. "זה שהתלמידים אוהבים טכנולוגיה זה לא אומר שחייבים להכניס את זה לכיתה" אומר מורה אחר. "כשיצא מוסיקת רוק אן רול, לא התחילו ללמד באמצעותו בבתי הספר."

הבעיה מדאיגה מאד. הנושא נחקר היטב ועכשיו הגיע הזמן לפתרונות. מורים ומחנכים קדימה...

אחד התלמידים שהתראיין מסכם את הבעיה:

“I’m doing Facebook, YouTube, having a conversation or two with a friend, listening to music at the same time. I’m doing a million things at once, like a lot of people my age. Sometimes I’ll say: I need to stop this and do my schoolwork, but I can’t.”

הנה קישור למאמר. הכתב גם ראיין וצילם את התלמידים. הסרטון מתמצת את הכתבה.

השפעות האינטרנט, ביקורת ספרים

לאחרונה קראתי את הספר Grown Up Digital של Don Tapscott. התאכזבתי.

 הוא מתאר את הדור הצעיר (המכונה Net Gen) כ צעירים מוכשרים וזריזים שעתידים להשפיע בצורה מאד חיובית על העולם בשנים הקרובות. לא קניתי את כל זה. הספר היה לדעתי מוגזם מדי. יש כנראה כמה צעירים המסוגלים לשלוט בהרבה טכנולוגיות ולהשתמש בכולם בבת אחת ביעילות, אבל זה לא הרוב.

רוב הצעירים, שיש להם בכלל גישה לאינטרנט ולאמצעים טכנולוגיים, משתמשים בהם בצורה די רדודה. זה שהם יושבים שעות על Facebook, שולחים 50 הודעות SMS בשעה וצופים ב Youtube תוך כדי האזנה ל mp3, זה לא עושה אותם מוכשרים ומוצלחים.

הפסקתי לקרוא באמצע הספר (דבר שאני בדרך כלל לא עושה) והזמנתי ספר חדש.

Nicholas Carr הוא סופר וכתב עתונות בתחום השפעות הטכנולוגיה על הכלכלה והחברה. ספרו החדש The Shallows לא אכזב. הספר הזה הוא בעצם הרחבה של מאמרו המפורסם משנת 2008.

בהקדמה ארוכה (כ 100 עמודים) הוא מתאר את התפתחות השפה, הקריאה והכתיבה וכיצד אלו השפיעו על המדיה של אז קרי לוח השעווה, הפפירוס, הספר והדפוס. הסקירה ההיסטורית מאד מעניינת ובסופה הוא מביא אותנו  להיווצרותה של הרשת, ההיפרטקסט והלינק.

הטענה העיקרית היא שקריאה רגילה מתוך ספר ממקדת אותנו בתוכנה של הספר ולא בשום דבר אחר. זה לא מפתח הרבה כשרונות אבל כן מאפשר לנו להתמקד ולהתעמק בדבר מוגדר אחד.

קריאה באינטרנט אמנם מחדדת את הכישורים והמחשבה (כמו פתירת תשבץ או חידת הגיון) אבל הקריאה העמוקה מאד נפגעת. הרשת שוטפת אותנו בבת אחת במידע רב מכל מיני סוגים. טקסטים, קול, וידיאו ועוד, והכל לפעמים בדף אחת. בדף האינטרנט יש קישורים רבים לכל מיני דפים נוספים ומידע נלווה. זה בהחלט מרחיב את האופקים והידע אבל מפריע מאד בהתמקדות. Carr מביא מחקרים רבים המראים שהקריאה ברשת היא פחות איכותית. בדרך כלל זוכרים פחות ממה שקוראים ברשת מאשר מתוך ספר.

באחד הפרקים מנתח המחבר את פעילות המח שלנו. הוא מראה שככל שאנו לומדים וזוכרים יותר, כך מתפתחת כישורי הניתוח וההבנה של המח. היום יותר ויותר אנו מזניחים את יכולות הזכרון שלנו לטובת חיפוש ברשת. למה לזכור דברים כשנוכל למצוא אותם בקלות בעזרת Google או כלים אחרים כמו del.icio.us. צריך רק לזכור איך להגיע למידע לא את המידע עצמו.
הבעיה היא שאם לא נאמץ את המח שלנו הוא יתחיל לנבול ולאבד מיכולתיו. זה אולי יקח זמן רב, שנים או אולי תופעה אבוצלויונית של עשרות שנים ויותר. אבל זה כנראה הדרך בה אנו הולכים.
הספר הזה מלא במאות ציטוטים חכמים, סיפורים והפניות למחקרים אקדמיים.

חוץ מהספרים של Tapscott ושל Carr, בזמן האחרון נכתב הרבה על ההשפעה של האינטרנט ובמיוחד הרשת החברתית על חיינו הפיזי והנפשי. קנינו לאחרונה שלושה ספרים נוספים בנושאים אלו.

Cognitive Surplus - Clay Shirk
Distracted - Maggie Jackson
The Dumbest Generation - Mark Bauerlein

איפה מתחילים?

ההרצאה ממפגש ISOC_IL

 ב 28 לאוקטובר העברתי הרצאה במפגש העשרה של איגוד האינטרנט הישראלי בתל אביב.

נושא ההרצאה היה אתרי אינטרנט וטכנולוגיות המספקות תשובות ברורות לשאלות המשתמש, להבדיל ממנוע חיפוש רגיל הנותן רק קישורים לאתרים.

ההרצאה הוקלטה והאיגוד העלה אותה לאתר שלהם. זה מאד מוזר לראות ולשמוע את עצמך מדבר. לא חשבתי שאני באמת נראה כך בהרצאה. עכשיו אדע לפעם הבאה להסתרק קודם ולחזק קצת את המשקפיים שלא יפלו לי מהאף.

הנה קישור לשלושת ההרצאות שהיו באותו יום. http://www.isoc.org.il/conf_heb/search_practices.html

והנה המצגת עצמה.

תשובות ברורות בזמן אמת

See more presentations by danieljl | Upload your own PowerPoint presentations

אוריינות מידע אצל סטודנטים - מחקר

פרויקט אוריינות מידע Project Information Literacy היא תכנית מחקר באוניברסיטת וושינגטון הבודקת את דרכי השימוש הנעשה באינטרנט.

לאחרונה הם פרסמו את תוצאות המחקר (תודה ל CETtalk@ על הקישור) בה השתתפו 8300 סטודנטים מ-25 מכללות בארה"ב. מטרת המחקר היתה לבדוק באילו דרכים ואלו כלים משתמשים סטודנטים כדי לכתוב עבודות אקדמיות. 

הבעיה העיקרית היתה שלב ההתחלה של ביצוע המחקר, דבר ברור כמובן. ההתחלות תמיד קשות.

רוב התוצאות היו דווקא יחסית חיוביות לדעתי.

הסטודנטים לא לקחו את המידע שמצאו באינטרנט כברור מאליו. 77% ניסו להעריך את מידת העידכון של מידע זה. 67% בדקו גם את המידע שמצאו בספריה.

הכתובת הראשונה לחיפוש כצפוי היה Google ומנועי החיפוש האחרים. אבל מה שהפתיע אותי לטובה היה שבמקום השני הופיעו מאגרי המידע האקדמיים.  רק 11% ביקשו להיעזר בספרנים אבל זה יכול אולי להעיד על כך שהם הסתדרו בכוחות עצמם בשימוש בקטלוגים ובמאגרים.

מעט מאד נעזרו בכלי web 2.0 לעבודה משותפת (כמו wiki או אפילו Google Docs).

לא רק הגשת העבודה והציון הסופי היו חשובים להם. 78% אמרו שגם העבודה המחקרית והלימוד היו חשובים.

הדו"ח המלא הוא קצת ארוך, 72 עמודים. הנה כתבה קצרה יותר.      

אני מניח שיהיו גם דו"חות ומחקרים סותרים. זה בכל מקרה בדיקה שנערכה בארה"ב. ומה אצלינו? 

הוספת תמונות בקלות ובמהירות

photo © 2010 Jon k Artetxe | more info(via: Wylio)

לפעמים אני מחפש תמונה טובה להוסיף לפוסט בבלוג או לשקופית במצגת.

התהליך היא כדלקמן:

1. אני נכנס ל Flickr או Google Image Search

2. מקליד מילת חיפוש

3. מחפש ומסמן את אפשרות ה Creative Commons

4. מחליט איזה סוג רשיון אני רוצה (יש כל מיני סוגים של "ללא זכויות יוצרים")

5. שומר תמונה במחשב

6. מעלה לבלוג. מצגת וכו'

7. מגדיר גודל

8. משנה מיקום

אולי קצת הגזמתי. זה לא לוקח כל כך הרבה זמן.

היום מצאתי אתר חדש שמאד מקצר את התהליך.

Wylio הוא אתר חיפוש תמונות שבשלושה צעדים מהירים, מאפשר לי להכניס תמונה לבלוג.

התוצאה הסופית היא קוד ב HTML שאפשר להמטמיע (embed) בקלות בתוך פוסט.

הנה השתמשתי ב Wylio למצוא את התמונה למעלה.

מפגש העשרה של איגוד האינטרנט הישראלי

מחר יום חמישי 28.10.2010 מתקיים מפגש העשרה של איגוד האינטרנט הישראלי בתל אביב.

הוזמנתי לבוא ולהרצאות (תודה אייל) בנושא שהתעסקתי בו קצת השנה - כלי רשת למתן תשובות ופתרון בעיות.

בטלדן Info 2010 נתתי הרצאה בנושא. חשבתי לחזור על הדברים אבל כצפוי ברשת, דברים משתנים במהירות. יש אתרים חדשים ואתרים ישנים שהפסיקו לפעול. בימים האחרונים אני מנסה לעדכן את המצגת.

הנה התקציר להרצאה:

איך מוצאים פתרון ברור וחד משמעי לבעיה דחופה או שאלה מבלי לנבור ברשימה ארוכה של לינקים?
מנועי החיפוש כמו Google ו Bing עוזרים לנו למצוא מחט בערימה של שחת.
הבעיה היא שלעיתים קרובות הם מציגים לנו מחט בערימה של מחטים - רשימה ארוכה של קישורים לאתרים שאולי באחד מהם נמצא מידע רלוונטי.
הנבירה הממושכת תובעת מאיתנו לא מעט זמן ולא תמיד מספקת את התוצאות הנדרשות לנו.
בהרצאה יוצגו כלים חדשים ומגוונים שהופיעו לאחרונה ברשת, ומנסים לפתור את המחסור הזה: מנועי תשובות המציגים תשובה ברורה וחד משמעית, כלים המבוססים על הרשת בזמן אמת (Real time Web) ועוד. ההרצאה תציג את הטכנולוגיות הקיימות ותדגים בעזרת כלים שונים איך אפשר לנסות למצוא פתרון או תשובה ברשת כשמנוע חיפוש לא מספק את התוצאות הנדרשות.

המפגש מיועד לחברי איגוד האינטרנט הישראלי ולקהל הרחב המתעניין בשיטות לחיפוש, עיבוד ושימוש במידע באינטרנט.

לפרטים

http://www.isoc.org.il/conf_heb/enrichment.html

Small Change: Why the revolution will not be tweeted

I

ב-4 באוקטובר, פורסם באתר האינטרנט של העיתון The New Yorker מאמר חשוב של העתונאי המפורסם Malcom Gladwell. מלקום גלדוול הוא מחברם של רבי מכר רבים בתחום העסקים והחברה, ביניהם  The Tipping Point, Blink, Outliers ואחרים. חלק תורגמו לעברית.

במאמר הוא יוצא נגד יכולות ההשפעה החברתית של כלי המדיה החברתית - web 2.0. הוא טוען שמהפכות אמיתיות ושינויים גורליים לא יכולים להיעשות באמצעות Facebook, Twitter ודומיהם מכיוון שהקשר הנוצר בין החברים ברשתות החברתיות איננו חזק מספיק. לא יתכן שלמישהו באמת יש 1000 ויותר חברים אמיתיים ב Facebook.

הוא תוקף את כל המעריצים של הפגנות הסטודנטים בטהרן ב 2009 שטענו שההפגנה יכלה להתקיים רק בזכותה של Twitter. לפי גלדוול רוב הציוצים באו מאיראנים ואחרים שכלל לא היו באיראן באותו העת. כדי באמת להתחיל מהפכה אמיתית וחזקה, צריך לקחת סיכון. כמה הודעות ברשת או אימייל שמסתובב בין חברים, זה לא מהפכה. הוא מזכיר את הפגנות הסטודנטים השחורים בצפון קרוליינה (1960) שחירפו נפשם מול בריונים לבנים והמשטרה במטרה להציב עובדות בשטח ולהילחם למען שוויון הזכויות.

עוד מציין גלדוול שכדי להתחיל תנועה מהפכנית חזקה, נדרשת סמכותיות וההיררכיה. ברשת חברתית שכולם שווים ואין מנהיגות, תנועה מגובשת וחזקה לא תיווצר.

יש בכל זאת יתרונות רבים למדיה החברתית טוען גלדוול, אבל בדרך כלל מי שמשתמש בכלים אלה כדי לקדם מטרה מסוימת, לא היה עושה זאת לו היתה נדרשת ממנו מאמץ פיזי רחוק מצג המחשב. להצטרף לקבוצת תמיכה ב Facebook  זה קל, להוציא המונים לרחובות זה כבר משהו אחר.

התגובות המתנגדות לדבריו של גלדוול לא איחרו לבוא. לא כולם מסכימים איתו כמובן.

סופה של Bloglines

       Image via CrunchBase

     בשבועות האחרונים היה אפשר לקרוא ברשת הספדים רבים לאתר     Bloglines. 

Bloglines היתה אחת מקוראי ה RSS הראשונים והמוצלחים. רק Google Reader היתה מתחרה ראוי. Bloglines נרכשה על ידי Ask בשנת 2005.

אבל עכשיו Ask החליטה לסגור את כל העסק הזה. הם טוענים, ובצדק, שהיום בעידן ה Real Time, הצורך ב RSS הולך ופוחת. זה נכון ש RSS מספק מידע בזמן אמת אבל היא בסך הכל טכנולוגיה להעברת מידע ולא כלי לחוויה חברתית כמו Twitter או Facebook שמתפקדים כחוייה או כדו-שיח בזמן אמת. ב- Ask הם מתמקדים בזמן האחרון בשירותי השאלות ותשובות המוצלח שלהם ועל כן החליטו לרדת מהנושא של קוראי RSS.

Google Reader היא עדין תחליף. הבוקר העברתי את כל ה RSS feeds שלי כקובץ OPML ל Google Reader. עוד שחקן מאד מוצלח בזירה זו הוא Netvibes עם קהל משתמשים אוהד מאד.

אבל האמת היא שכבר זמן רב אני לא ממש משתמש בקורא RSS וה-feeds הרבים שלי הצטברו ב Bloglines כמו ערימת כתבי העת על השולחן שלי (טוב, הערימה הזאת עולה ויורדת בהתאם להספק בעבודה).

RSS היה אמור לחסוך זמן אבל ככל שכמות המידע שרצינו לצרוך עלה, היה כמעט בלתי אפשרי להשתלט על כל הפוסטים וידיעות שזרמו בערוצי ה RSS.

כשהייתי פותח את Bloglines הייתי תמיד מתלבט היכן להתחיל. מכל אתר או בלוג חיכו לי רשימה ארוכה של דברים שלא קראתי. היה אפשר לסדר אותם לפי עדיפויות אבל לא ממש האמנתי בזה. אם נרשמתי ל feed זה סימן שהוא עניין אותי. כל עוד לא מחקתי אותו זה סימן שהוא עדיין מעניין.

אישית אני מעדיף להשתמש ב Twitter. ב Twitter אני מקבל ציוצים ממי שבאמת מעניין אותי ולפעמים הציוצים באים ישר מתוך הבלוגים כמו RSS. החלטתי שאני מעדיף לעבוד בשיטה זו. לא נוצר עומס במסך כי במילא מוצג על המסך רק הידיעות האחרונות. אני יודע שאם לא אכנס ל Twitter כמה פעמים ביום, אפסיד הרבה מידע אבל ברור לכולם שאין ברירה. אי אפשר לקרוא הכל.

רציתי להעביר את כל הבלוגים שאני רשום אליהם ב Bloglines ל Twitter. שאלתי ב Aardvark (קראו בפוסט קודם) האם יש שירות שהופך RSS feed ל Tweet ומהר מאד שמעתי על Twitterfeed. לאחר שנרשמים אפשר להוסיף feeds מבלוגים שונים ולהעביר אותם לחשבון שלך ב Twitter, Facebook, Ping.fm ואתרים אחרים. בצורה זו חשבון ה Twitter שלי הופך להיות תחליף לקורא RSS. זה אמנם לא נותן לי את כל האפשרויות שיש ב Google Reader למשל, אבל בשבילי זה מספיק טוב. בינתיים.

תוך כדי כתיבת פוסט זה, התחלתי לקבל ציוצים מה RSS feeds שבחרתי. לא מופיע שהם מגיעים מאותם הבלוגים אלא כביכול ישר ממני בדיוק כמו ציוצים שאני מפרסם בעצמי. יש לי בעיה עם זה. העוקבים שלי יראו את הציוצים הללו ויחשבו שאני כתבתי אותם (עד שיפתחו את הלינק). 

אולי אפתח חשבון חדש ב Twitter ואפנה את Twitterfeed לשם. אז אעקוב אחר החשבון הזה מה Twitter שלי. החשבון החדש יהיה חשבון ה RSS שלי.
נשמע קצת מסובך? אשמח לשמוע פתרונות יעילים יותר.


תוספת מאוחרת: בסופו של דבר Bloglines תמשיך לפעול, לא דרך Ask אלא עם חברה אחרת בשם MerchantCircle

הקבוצות החדשות בפייסבוק

אתמול היתה מסיבת עתונאים במשרדי Facebook בקליפורניה.

מרק זוקרברג (המנכ"ל) הודיע על כמה שינויים חשובים ברשת החברתית הפופולרית בעיקר בנושא הקבוצות (groups).

השינויים באים בעקבות בקשות רבות של משתמשים שדרשו שליטה טובה יותר על הפרסומים שלהם. כידוע יש לפייסבוק בעיות רבות בנושא הפרטיות. השינויים החדשים באים לטפל בחלק מבעיות אלו. כל שינוי כזה הוא כמובן מבורך.

יצירת קבוצות בפייסבוק היא לא דבר חדש. יש קבוצות לכל נושא ולכל קבוצה של חברים. מאד קל ליצור קבוצה או להצטרף אליה. לפני כמה שנים יצרתי קבוצה לספרנים ומידענים. לא הצטרפו הרבה אנשים ובסוף הזנחתי את הקבוצה. יש כיום קבוצות דומות.

השינוי החדש יאפשר יצירת קבוצות קטנות יותר במטרה להקל על פרסום מידע רק לחברים או בני משפחה מסוימים. לדעתי זה היה אפשרי גם קודם אבל בצורה קצת יותר מסורבלת. יש כבר ביקורת על "הקבוצות" החדשות. יש טוענים שזה מזכיר את Google Wave ז"ל שלמרות הרעש הגדול שהיא עשתה בשנה שעברה, בסוף פשוט לא היתה שימושית.

יצרתי הבוקר קבוצה חדשה במטרה לבדוק מה ההמולה הגדולה. לא מצאתי בינתיים יתרון משמעותי.

בבלוג של פייסבוק פורסמו כמה נקודות מענינות לגבי הקבוצות החדשות.

1. אפשר להשתמש בקבוצה כרשימת דיוור זאת אומרת במקום לשלוח מייל (בדוא"ל של פייסבוק) ולהגדיר למי לשלוח, אפשר ליצור קבוצות לפי אנשים ולשלוח בבת אחת לכל הקבוצה.
2. אפשר לנהל צ'ט בזמן אמת עם מספר חברים בבת אחת מתוך הקבוצה.

עוד דבר מעניין שהזכיר זוקרברג אתמול היה האפשרות להוריד את כל המידע שאי פעם העלינו לפייסבוק כמו שורות סטטוס, תמונות, קישורים וכד'. זה באמת יכול לשקף את חייהם של המשתמשים הכבדים. נכון להיום האפשרות הזאת עדיין לא מופיעה (בהגדרת חשבון).

שנה טובה

אני רוצה לאחל לכל קוראי הבלוג (וגם למי שלא), שתהיה לכולנו שנה טובה, שנת בריאות והצלחה ושנת בשורות טובות.

בעזת ה' נמשיך לעדכן בבלוג זה בכל הקשור למידע, אינטרנט, ספרנות, web 2.0/3.0 וכו' גם בשנת תשע"א.

אני מודה שלא תמיד יש לי זמן וחשק לכתוב ולכן אני ממליץ להתעדכן דרך ה RSS או לעקוב אחרי ב Twitter.

כתיבה וחתימה טובה לכל עם ישראל.

דניאל

בעיות עם כפתורי "אהבתי"

כיום אנו עדים יותר ויותר לשימוש בכפתורי "אהבתי" (like) של Facebook שמופיעים בכל מיני אתרים בסוף כתבות, ליד תמונות או סרטים וכד'. כתבנו על זה מספר מילים בעבר.

כבר אז שזה נכנס לשימוש הועלו חששות לגבי בעיות של פרטיות.

היום נחשפתי לדוגמא בעייתית כזו.

יצרתי סרטון קצר של תמונות בעזרת אתר Animoto. באתר זה אפשר ליצור מצגות/סרטונים קצרצרים בחינם. למצגת ארוכה יותר צריך כבר לשלם (לא הרבה).

הסרטון נשאר אונליין ואפשר לשלוח קישורית לחברים. היו שם תמונות מטיול משפחתי, לא משהו מאד אישי אבל לא התכוונתי שזה ייצא מחוץ למסגרת המשפחתית. חשבתי לתומי שיש לי שליטה מלאה על הסרטון. כשאני שולח קישוריות לאלבומי תמונות ב Picasa אני תמיד מקפיד לסמן unlisted ולא public (ציבורי) כדי שלא כל העולם יראה אותם. ב Animoto לא היתה אפשרות כזו. בכל זאת העלתי את הסרטון במחשבה שבני המשפחה לא יראו סיבה להעביר אותו הלאה.

מה שלא לקחתי בחשבון הוא ש Animoto מוסיף לכל סרטון כפתור "אהבתי" של פייסבוק. ברגע שאחד מבני המשפחה לחץ "אהבתי", הופיע בפרופיל שלו (וממילא ברצף החדשות - הקיר) קישור לאותו סרטון. בעצם כל חבריו (יותר מ 100 אנשים) של אותו קרוב משפחה קיבלו הודעה על הסרטון הזה ויכלו לצפות בו.

אני בדרך כלל לא לוחץ על "אהבתי". מה שאני מפרסם בפייסבוק מגיע לשם באופן מודע. אני מרגיש שכפתורי "אהבתי" חושפים מידע שלא הייתי רוצה תמיד שכולם יראו. לא הייתי מעלה את הסרטון לפייסבוק אבל יכולתי בטבעיות וללא יותר מדי מחשבה ללחוץ על כפתור "אהבתי" דרך Animoto ורק אחר כך מבין את הטעות.

תמיד צריך לחשוב כמה צעדים קדימה.

Facebook Questions

by Getty Images via @daylife

בכנס טלדן האחרון דיברתי בנושא אתרים וטגנולוגיות שנותנות תשובות לשאלות ולא רשימה ארוכה של קישורים למילות מפתח.

בין היתר התיחסתי לתשובות מהרשת החברתית (עוד מידע בפוסט קודם).

עכשיו גם Facebook רוצים להיכנס למשחק הזה, ובצדק. יש 500 מליון חברים בפייסבוק ואם אוכל להפנות את שאלותי אליהם (או לפחות לחלק מהם), יש סיכוי טוב שאקבל סיוע יעיל ומהיר. הרבה ממשתמשי פייסבוק מעלים שאלות בשורת הסטוס שלהם. בצורה זו חבריהם הרואים את השינוי בסטטוס יכולים לעזור. בעזרת Facebook Questions יהיה אפשר להפנות את השאלה לכלל חברי הרשת או להגביל לחברים בלבד.
יהיה אפשר להוסיף לכל שאילה תגיות כמו שעושים ב Aardvark. אני עדיין משתמש ב Aardvark ודי מרוצה.

בינתיים השירות הזה נמצא בשלב בטא ורק מי שמוזמן על ידם יוכל לנסות אותה (אפשר לבקש הזמנה). יהיה מעניין לראות איך זה פועל.

ספריות נוצריות בירושלים

בגליון האחרון של כתב העת "אריאל" (גליון 192) יש כתבה יפה על הספריות השונות של מנזרים ומכוני מחקר נוצריים בירושלים. הכתבה היא המשך לכתבה שהתפרסמה בגליון 188 שהוקדשה לספריית הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית וספריית בית הספר הדומיניקני למקרא בירושלים.

המאמר הנוכחי מוקדש לספריות אחרות כגון ספריית מנזר סנט סלבדור, מכון אולברייט למחקר ארכיאולוגי, המכון האפיפיורי לחקר ארץ הקודש, המכון הגרמני פרוטסטנטי לארכיאולוגיה ואחרים.
רובם של הספריות שוכנות במבנים ישנים ומיוחדים. האוספים מכובדים אך קטנים מאלו בספריות אקדמאיות. בדרך כלל 10,000-50,000 ספרים ו 100-300 מנויים לכתבי עת. רוב האוספים כוללים ספרי הסטוריה, ארכיאולוגיה ותיאולוגיה. יש גם כתבי יד עתיקים ואוספים מיוחדים.

שילר, אלי, הספריות של העדות הנוצריות ומוסדות המחקר בירושלים, ‫ אריאל 192: 66-85, 2010

עוד על הסכנות ברשת החברתית, מה עם פתרונות?

Image by Alain Bachellier via Flickr

בשבוע שעבר השתתפתי בהרצאה בנושא שימוש נבון של ילדים באינטרנט, שהועבר על ידי נציג של עמותת אשנב המטפלת בנושאים אלו.

בהרצאה הוצגו הבעיות השנות הקיימות היום והסיכונים שילדים מתמודדים איתם כמו הטרדות, הצקות, פדופיליה ואפילו רצח. ההרצאה היתה מאד חשובה אבל מכיוון שהתעסקתי קצת עם הנושאים האלו קיוויתי לשמוע רעיונות חדשים ופתרונות לבעיות. לא ממש היו. יתכן שבהרצאה ארוכה יותר היינו שומעים על אפשרויות להתמודד עם התופעות הרעות הללו.

האמת היא שאין פתרון קסם. אני תמיד משווה את זה למאבק בתאונות דרכים. אי אפשר למנוע אותם ב 100% גם אם כולנו ננהג בזהירות. מתמודדים עם תאונות דרכים על ידי אכיפת החוק וחינוך. כולם מסכימים שכדי לעזור לילדים מול סכנות האינטרנט (בעיקר רשתות חברתיות) חייבים חינוך מתאים ומעורבותם של הורים ומחנכים. אם אנחנו מוכנים לשלם הרבה כסף כדי שמורה לנהיגה טוב ילמד את ילדינו לנהוג, עלינו לשלם או לפחות להשקיע זמן ומאמץ כדי ללמד את ילדינו להשתמש ברשת בצורה נבונה.

אבל מה הורים ומחנכים אמורים לעשות? 

הילד גולש לפעמים מחוץ לבית ללא השגחת ההורים. לפי מחקר של גרטנר, עד 2013 רוב הגלישה תיעשה בטלפונים סלולריים בכלל הרחק מעיני ההורים.

ההורים/מורים גם טוענים שהילד או התלמיד מבין הרבה יותר מהם באינטרנט בכלל וברשת החברתית בפרט. 

אבל זה לא נכון.
כשמדברים על "רשת חברתית", הילד מבין אולי ב"רשת" אבל אין לא עדיין נסיון ב"חברתית". מבוגרים שכבר חיים חיי חברה לטוב או לרע שנים רבות, מודעים לסיבוכים, לבעיות ולסכנות הקיימות בכל חברה. ההורים אולי לא מכירים היטב את הטכנולוגיה, אבל אם הם ילמדו אותו, הם ידעו להשתמש בו בצורה נבונה יותר ולהדריך את ילדיהם בנושא.

אז מה עושים?

לדעתי ההורים צריכים להיות מעורבים בשימוש שילדיהם עושים ברשת כבר מגיל צעיר. לא לחכות שהם יתבגרו ואז לאסור עליהם דברים שההורים לא מכירים בעצמם. ההורה צריך ללמוד ולהכיר את הטכנולוגיה (ויש הרבה מדריכים ומאמרים טובים בנושא) על מנת להדריך את הילד בהיותו צעיר. לא לאסור את השימוש בפייסבוק. אם הילד רוצה פייסבוק כמו לכל חבריו, יש סיכוי טוב שהוא יעשה את זה בכל מקרה. לכן אולי כדאי לפתוח יחד חשבונות בפייסבוק ללמוד איך זה עובד, להיות "חברים", להבין את משמעות הגדרות הפרטיות ולנסות לזהות נקודות תורפה וסיכונים.

אולי כדאי לפתוח קורס להורים. ללמד אותם איך עובדת רשת חברתית ולהכין אותם כיצד להתמודד עם הילד.

יש רשת חברתית חדשה בשם togetherville שמיועדת לילדים צעירים עד גיל 10. הסביבה חיובית וחינוכית והכל נעשה בפיקוח מלא של ההורה. בדומה ל Facebook אפשר לעדכן סטטוס ולהשתמש ב כפתור "like". יש גם משחקים סרטים וכד'.

איסור גורף לא יעזור לילד להתמודד עם הבעיות אם וכאשר יפתח בסופו של דבר פרופיל אישי ב Facebook או Twitter. הוא צריך ללמוד איך משתמשים ברשת כפי שהוא לומד להשתמש באופניים או מכונית.

אני ממש לא חושב שביקור חד פעמי של מדריך או מרצה, שידבר על הסכנות ברשת לפני ילדים (מתבגרים) בבית ספר, תעזור הרבה. בשלב זה שהילד כבר משתמש ברשת החברתית, יהיה מאוחר מדי. צריך ללמד אותו כבר מהיום הראשון שהוא לומד להקליד www או לחפש ב Google. צריך לשלב את נושא הבטיחות ברשת, במסגרת שיעורי אוריינות מידע או מיומנויות מחשב. אם לומדים איך להשתמש באתרי web 2.0 השונים, צריך גם ללמוד מהם הסכנות.

אפשר גם להתמודד עם מתבגרים שמשתמשים ברשת החברתית ולא רק ילדים צעירים. זה לא יהיה פשוט אבל נראה לי שמורים, הורים, פסיכולוגים, מומחי אינטרנט וכד' צריכים לגבש יחד הוראות וכללים איך לעשות את זה. ההתמודדות צריכה להיות אקטיבית.

Danah Boyd היא חוקרת ובלוגרת שכותבת המון בתחומים אלו. אני עוקב אחרי הבלוג וההרצאות שלה זמן רב. היא אומרת בפוסט חדש, שהוספת כפתורי מצוקה לרשתות חברתיות  (על כך כתבנו בפוסט הנ"ל) לא תעזור. להיפך, אמצעים כאלה נותנים תחושת בטיחות לא נכונה. מסיבה זו Facebook לא רצתה בהתחלה להוסיף את האפליקציה של CEOP. היא טוענת בצדק שאם רוצח מתחזה לנער תמים כדי לשכנע מישהו או מישהי להיפגש, הקרבן לא יפעיל את כפתור המצוקה. הוא או היא בכלל לא מרגישים מצוקה אלא מקווים לפגוש חבר חדש.

הפתרונות צריכים להיות חינוכיים והדרכתיים. צריך לתכנן מערכת הדרכה מתאימה, גם להורים וגם לילדים. זה לא פשוט, אבל זה הכרחי.

הרשת החברתית בספריה ובכיתה

בשבוע שעבר הרצאתי ביום עיון במכון מופת בנושא "הרשת החברתית בספריה ובכיתה".

ההרצאה היתה בעיקרה דוגמאות לשימושים שונים של הרשת החברתית. את רוב הזמן הקדשתי כמובן ל Facebook אבל התייחסתי גם ל Twitter וקצת ל Buzz. 

הצעתי שכל אתר גדול ופופולרי יכול לשמש כרשת חברתית לצרכי ספריה או קורס אקדמי. אתרים כמוYoutube  Amazon ו Slideshare הם בעלי יכולות של רשתות חברתיות. פותחים פרופיל אישי, אפשר לעשות קבוצות, להגיב, להעלות מידע וכו'.

הנקודה החשובה ביותר היתה שצריך לבחור כלי המתאים לקהל הסטודנטים. Facebook מאד פופולרי בקרב הסטודנטים ולכן היא מומלצת כרגע אבל יתכן שדווקא טכנולוגיה אחרת מתאימה יותר. אולי הסטודנטים למדו להשתמש ב RSS ואנו כספרנים או מרצים נוכל להעביר להם מידע בדרך זו. מאמר שהזכרתי בהרצאה מסתיימת במילים אלו:

Librarians should not get too attached to Facebook, as there is always the next tool or social networking site that people are using. Web 2.0 applications move quickly and the Internet is constantly changing, be prepared to leave your hard work behind to jump to the next tool.

הרשת משתנה כל הזמן ויתכן שכלי טוב כיום יתחלף עם משהו אחר בעתיד.

יום העיון היה מאד מעניין ותחושתי היתה שהקהל נהנה והשכיל.

בדרך כלל אני מעלה את המצגות שלי ל Authorstream (אני לא משתמש ב Slideshare כי מצגות עם הנפשות ועברית בדרך כלל לא יוצאות טוב). הפעם היתה תקלה לא מובנת וחלק מהטקסטים יצאו בג'יבריש. שינית את הפונטים אבל זה עזר רק חלקית.
התחלתי להשתמש באתר חדש בשם Slideshow. גם כאן לא הכל מושלם כפי שתוכלו לראות. חלק מהחיצים לא נראים בכלל וסימונים אחרים יצאו בצורות שונות ומשונות.

אם יש לכם הערות או שאלות אפשר להשאיר אותם בתגובות לפוסט זה.

צריך להתקין קודם Microsoft Silverlight כדי לצפות במצגת. בכל מקרה אפשר גם לראות אותה ישר מהאתר  http://www.slideshow.com/users/danieljl/social-networks-in-the-library-and-classroom-395012638

הגדרות פרטיות חדשות ב Facebook

לפני כחודשיים כתבתי מאמר ארוך על הסכנות האפשריות כלפי ילדים ברשת Facebook. התיחסתי בין היתר לכך שלמרות שניתן לשנות את הגדרות הפרטיות כדי לקבוע מי יראה מה, מתוך הפרופיל האישי שלך, רבים לא טרחו לשנות את ההגדרות ובוודאי לא ילדים.

אחת הנקודות החמורות שהזכרתי היתה שכל עוד לא הוגדר אחרת, רוב המידע המופיע בפרופיל אישי כמו מקום מגורים, מוסד לימודים, תחביבים, סטטוס משפחתי, תמונות חברים ועוד, חשוף לכל אחד ברשת, גם לעיני פושעים מסוכנים.

סיימתי את המאמר במילים "המידע במאמר זה נכון לחודש מאי 2010 וצפוי להשתנות עם הזמן".

ואכן זמן קצר לאחר שהעלתי את המאמר לרשת, Facebook שינה את ברירת המחדל של הגדרות הפרטיות שלו (לא נראה לי שהם קראו את המאמר שלי). במשך זמן רב הם ספגו ביקורת על בעיות שמירת הפרטיות של חברי הרשת ולכן בסוף מאי יצא מרק זוקרברג מנכ"ל החברה הצעיר (26) בסרטון ובפוסט מנומק לציבור בהם הוא מסביר את השינויים שעוברת הרשת החברתית.



השינוי העיקרי הוא  בברירת המחדל של הגדרת הפרטיות.
היו תלונות רבות ששינוי ההגדרות הוא תהליך מורכב מאד. כל סוג מידע אישי היה זקוק להגדרה ספציפית, דבר שהרתיע משתמשים רבים שהחליטו לוותר על כל הרעיון. היום יש הגדרות גורפות יותר ובכמה לחיצות כפתור אפשר לשנות את כל האפשרויות.
היה שינוי חשוב נוסף. מי שלא דאג להגדיר עד היום את רמת הפרטיות שלו או שלה מכל סיבה שהיא, בעצם חשף המון מידע לכלל הציבור. עכשיו Facebook מוריד את כמות המידע הבסיסי המופיע בפרופיל האישי כך שגם אם בכל זאת לא שינית את רמת הפרטיות, לא כל המידע נחשף. שינוי זה בולט לשמחתי בעיקר אצל ילדים.
במאמר כתבתי שכל פושע יכול לראות את הפרופיל המלא של קורבנותיו גם עם הם לא "חברים" שלו ב Facebook. היום זה כבר לא כך. Facebook מזהה ילד לפי הגיל (עד גיל 18). הדבר היחיד שמי שלא "חבר" יכול לראות בפרופיל של ילד, הוא התמונה, מין זכר או נקבה והרשת (בית הספר) אם קיים כזה.
שינוי זה הוא בהחלט מבורך ואני שמח שכמה פיסקאות מתוך המאמר שלי כבר אינן נכונות. שינוי זה לא ימנע פשע כלפי ילדים ברשת Facebook, אבל הוא בהחלט יקשה יותר על העבריינים המסוכנים.

את המאמר כתבתי בעקבות משפטו של פיטר צ'יפמן שרצח את אשלי הול בת ה-17 באנגליה. הם הכירו דרך Facebook. לאחר הרצח המזעזע, היתה המון ביקורת באנגליה כלפי Facebook. רשתות חברתיות אחרות כמו Bebo אפשרו התקנת כפתור מצוקה בדפים שלהם אך Facebook התנגד. כפתור המצוקה היתה בעצם קישור לאתר ה CEOP, אתר ממשלתי המספק מידע וסיוע לילדים בנוגע לבטיחות ברשת. אחת הטענות היא שהאייקון של CEOP המופיע בפרופיל של הילד, ירתיע פושע פוטנציאלי. הוא יבין שהילד בו הוא צופה מודע לסכנות ברשת ויתכן שאם הוא ינסה ליצור קשר איתו,  הילד ידווח עליו למשטרה.

השבוע הגיעו Facebook וה CEOP להסכם ועכשיו אפשר להתקין את הלחצן בכל פרופיל.

תמיד יהיו פושעים שינסו לנצל את תמימותם או חוסר הבנתם של ילדים על מנת לבצע פשעים חמורים. אני עדיין טוען שעל ההורים והמורים ללמוד את הנושא כדי להסביר ולהדריך את הילד בדרך הנכונה. אי אפשר וגם אין צורך לאסור את השימוש ב Facebook ורשתות אחרות אבל חייבים לפקח. גם מכונית היא דבר מסוכן ולכן הילד לומד אצל מורה מוסמך ונוהג במשך מספר חודשים עם נהג מלווה.
גם על הרשויות להתייחס לנושא בכובד ראש. אם המשטרה מפעילה סוכנים סמויים בקרב כנופיות וסוחרי סמים, למה שלא יפעילו סוכנים כאלו גם ברשת?
אולי הם כבר עושים זאת.

הרשת החברתית איננה טכנולוגיה רעה. היא מאד שימושית בתחומים רבים, היא יכולה לסייע בהשכלה, חברה, כלכלה ותרבות. צריך רק להשתמש בה בחכמה ולדאוג שהילדים יבינו את השלכותיה השליליות.... ויזהרו.

"Technology... is a queer thing.  It brings you great gifts with one hand, and it stabs you in the back with the other."                                                       C.P. Snow, 

תשובות מהרשת החברתית

ביום העיון במכון מופת השבוע אני אדבר בע"ה על השימוש של רשתות חברתיות בספריה ובכיתה.

בין היתר אתייחס בקצרה ל Aardvark. כתבנו בעבר על Aardvark כשירות "שאלות ותשובות חברתי" מצוין שאני מחבב במיוחד. אמנם Aardvark איננה רשת חברתית אבל להבדיל מ Fluther שפועלת בצורה דומה, Aardvark נעזרת ברשת החברתית האישית שלי. אין הכוונה לאתר רשת חברתית (SNS) כמו Facebook או MySpace אלא רשת שנבנית בתוך Aardvark.

Aardvark מפנה את השאלה שלי לחברים אחרים במערכת שאמורים להיות מומחים בתחום, אבל תחילה היא פונה אל החברים האישיים שלי מרשת חברתית קיימת או רשת חברתית שהקמתי בעצמי על ידי  הגדרת חברים כמומחים בכל תחום.

השבוע הופנתה אלי שאלה שאיננה בתחום ההתמחות שלי. השאלה הגיע ממישהו שנמצא באותה רשת חברתית (רשת סטודנטים/בוגרים של אוניברסיטת בר-אילן) ולכן מערכת Aardvark החליטה לנסות אותי קודם.

אנחנו בדרך כלל מעדיפים לקבל תשובות ופתרונות מאנשים שאנו מכירים כמו משפחה, חברים מהעבודה מהלימודים וגם חברים מהרשת החברתית. זה הרעיון של social search - חיפוש בעזרת הסביבה החברתית.

זה מה ש Google עושה עם Google Social Search. על זה כתבנו בפוסט קודם. כשאני מחפש מילת מפתח ב Google, בסוף רשימת התוצאות (SERPs) אני מקבל  Results from people in your social circle דהיינו תוצאות מתוך בלוגים או ציוצים של חברים שלי.


מחקר מעניין שפורסם לא מזמן ב  28th international conference on Human factors in computing system מתאר סקר שנערך בנושא בקרב 624 משתתפים. המשתתפים התבקשו לתאר את השאלות שהם שאלו את חבריהם לרשת החברתית (Twitter ו Facebook), למה הם העדיפו את עזרת חבריהם ולא מנוע חיפוש ואיזה סוג שאלות שאלו. 


התברר שיותר ממחצית הנשאלים באמת משתמשים בשורת הסטטוס שלהם כדי לשאול שאלות (ענייניות או רטוריות).
29% ביקשו המלצות כמו איזה שיר טוב מתאים להאזנה בזמן ריצה?
22% רצו חוות דעת כמו האם לקנות מוצר מסוים?
17% רצו מידע עובדתי כמו איך להשתמש ב Excel?


רוב השאלות (29%) היו בתחום הטכנולוגיה. זהו גם עיקר השימוש שלי ב Aardvark- שאלות לגבי Office, אינטרנט וכד'.
17% רצו מידע לגבי פנאי ובידור ו 12% לגבי הבית והמשפחה.
רוב השאלות הטכנולוגיות נשאלו דווקא ב Twitter. משתמשי Facebook שאלו שאלות על בידור ומשפחה.


למה העדיפו המשתתפים להשתמש ברשת החברתית שלהם במקום חיפוש רגיל במנוע חיפוש?
25% נתנו יותר אימון בתשובות של חבריהם מאשר יכולתיו של הרובוט של Google.
21.5% שאלו שאלות שלא התאימו למנוע חיפוש כמו חוות דעת אישית.


עוד נתון מעניין הוא ש 73% ראו שאלות של חבריהם בשורת הסטטוס, ו 93% השתדלו לענות. 69% מהתשובות סיפקו את השואלים.


איזה מוטיבציה יש לענות על שאלות?
37% פשוט אנשים טובים שרוצים לעזור (altruism).
32% הרגישו שהם מומחים בתחום ורצו כנראה להפגין את יכולתיהם.


המחקר הוא מאד מעניין אבל מקוצר זמן לא אזכיר אותו בהרצאה. גם כך אני דוחס די הרבה בחצי שעה. המצגת היתה די כבדה, 55 שקופיות 9MB. אני מקווה שהיא תהיה גם מעניינת.

ScreenToaster - הסוף

העלתי בשנתיים האחרונות שני סרטונים- screencasts לשירות ScreenToaster.

אתר זה מאפשר הקלטה קלה של דיבור ותנועה על המסך. צפיתי במצגת שהכנתי ודיברתי תוך כדי. התוצאה היתה ההרצאה שלי מכנס טלדן 2009 וטלדן 2010.

מי שלא היה בכנס יכל לראות את ההרצאה שלי דרך הרשת (והיו כאלה).

עכשיו מודיעים באתר שהחל מסוף יולי האתר יסגר. ההרצאות שהקלטתי יעלמו בתהום הנשיה ושני פוסטים כאן בבלוג יהפכו ללא רלוונטיים.

חבל.

 אני מקווה ש Screentoaster יציעו פתרון.

יום עיון - מידענות בחינוך

לרגל הפוסט ה 101 בבלוג זה, שיניתי את ה template למשהו יותר מודרני. בלוגר הוסיפו טמפלייטים חדשים רבים ואני משחק עם זה קצת.

גם בתקופה זו אני לא ממש מעדכן את הבלוג. אני עובד על מצגת לקראת יום עיון של מכון מופת:

"בעדכון מתמיד: כלים והתפתחות במידענות בחינוך"

יום העיון יתקיים ב-15 ביולי במכון מופת, תל אביב.

פרטים נוספים

נושא ההרצאה שלי הוא השימוש של רשתות חברתיות (בעיקר Facebook) בספריה ובכיתה. יש הרבה מה לאמר ולהדגים ואני מנסה לחשוב על סדר הגיוני ומעניין.

כרגיל, אני מקווה שתקבלו את חוסר העדכון של הבלוג בהבנה. לאחר יום העיון אפרסם כאן את המצגת.

מפות

זהו הפוסט המאה בבלוג זה.

התחלתי את הבלוג לפני מספר שנים. התכוונתי שהוא יהיה מעין פנקס אישי בו אזכיר לעצמי מספר דברים מעניינים שראיתי ברשת. בסופו של דבר הוא הפך להיות משהו אחר. בכל מקרה מזל טוב!

אני מתכנן נסיעה קצרה ללונדון לביקור משפחתי. הייתי הרבה פעמים בלונדון (גם נולדתי שם) ואני לא מתכוון לטייל באתרי התירות (עשינו את זה כבר מספיק). היה לי רעיון לנסות לחפש את קבריהם של הדורות הקודמים של משפחתי. מצאתי את שמות בתי הקברות ואז ניסיתי למצוא אותם במפה. למרות שקראתי כמה מאמרים על המפות הדיגיטליות הקיימות היום הופתעתי לטובה לראות בעיינים כמה דברים מעניינים.

מעבר לתמונות לווין שניתן לקבל, יש כל מיני אפשרות צפיה מתקדמות יותר. בארץ בינתיים אנחנו מסתפקים בתמונות לווין לא תמיד איכותיות אבל במקומות מסויימים בחו"ל אפשר לראות עד לרמת לוחית הרישוי ובצורה מאד חדה.

חיפשתי את בתי הקברות ב Bing Maps. אתר המפות הזה מבית מיקרוסופט מאפשר לא רק צפיה רגילה מעל (aerial view) אלא גם "מבט ממעוף הציפור" (bird's eye view). מבט ממעוף הציפור מאפשר צפיה חדה יותר מזוית ולא רק ישר ממעל. את המבט הזו אפשר לסובב וכך לראות את השטח מכיוונים שונים. זה הרבה יותר ברור מאשר תמונת לוין רגילה. במקומות מסויימים, בעיקר בארה"ב, Bing מאפשר גם צפיה בגובה הרחוב ויש גם מספר מבנים בתלת מימד.

המפות של Google מאפשר תמונות לווין שהם פחות חדות מאלו של Bing. מה שאהבתי מאד ב Google Maps זה המבט הנמוך מגובה הכביש. במקומות שביקרתי לא ראיתי את האפשרות הזאת אצל Bing למרות שגם להם יש כזה. במשך זמן רב נסעו מכוניות מותקנות עם מצלמות וצלמו את הסביבה ב 360 מעלות. התמונות מדויקות וחדות להפליא. זה ממש מדהים לראות. אפשר להעביר את הסמן על אזורים מסוימים של התמונה כמו חנויות, שלטים ואנשים וז להגדיל אותם. כך הצלחתי לראות את כל החנויות לאורך הכביש המוביל מתחנת הרכבת לבית הקברות ואפילו להסתכל לתוך החלון (אולי נקנה משהו בדרך).

במשך כמה ימים חיפשתי בית קברות מסוים בדרום לונדון. היה לי כתובת אבל ממידע שמצאתי נראה היה שזה בית קברות נוצרי. בסוף ראיתי שזה כנראה נבנה בסמוך לבית קברות נוצרי קיים. Bing Maps נתן לי תמונה נהדרת וחדה אבל בית הקברות היה עצום בגודלו ומורכב מחלקות שונות באזורים שונים. בדמיוני עלה סצנת בית הקברות בסרט "הטוב הרע והמכוער" בה "המכוער" רץ בין מאות קברים בחיפוש אחר זו בה טמון הזהב.

היה מבנה קטן בכניסה לבית הקברות אבל לא היה אפשר לזהות בה דבר. 

עברתי ל Google Maps וסימנתי את הבניין בסמן (הסמן בצורת איש). התמונה צולמה מגובה הכביש והיה אפשר להתקרב למבנה. זיהיתי בתמונה את השנה 5692 (תרצ"ב) השנה בה הוקם בית הקברות וממתחת לשנה היה מגן דוד. מצאתי!!

עכשיו כשאגיע אדע לאן לפנות.

עוד פונקציה שימושית שמאפשרת גם Bing וגם Google היא ציון מסלולים. זה דומה ל GPS. מקבלים הוראות מדויקות אבל האתר גם מבדיל בין הוראות נסיעה להוראות הליכה ברגל. מופיע גם המרחק והזמן הצפוי שיקח להגיע.

בית קברות אחד נמצא רבע שעה הליכה מהתחנה והשני כמעט חצי שעה.

קצת התעמלות לא תזיק לאף אחד.