רשת חברתית בספריה -הדרך היעילה

כאן בבלוג התייחסנו הרבה לשימוש ברשתות חברתיות בכלל ובספריה בפרט. 

בעבר, ובמקום אחר, כתבנו על שיווק במדיה חברתית באופן כללי.

אבל מה לגבי השילוב ביניהם? איך אפשר לשווק את הספריה בעזרת הרשת החברתית?


cc olinlibref

כמעט כל ספריה היום מפעילה דף בפייסבוק. פייסבוק מאפשר לצוות הספריה לפרסם מידע במהירות ובקלות. פרסום מידע כזה באתר הספריה לוקחת זמן רב, ולעיתים רק גורם מוסמך ומקצועי יכול לעשות את זה. מסיבה זו בדיוק פתחנו לפני כשלוש שנים את הדף של ספריית מכללת אחוה.


היה כמעט בלתי אפשרי לעדכן את הסטודנטים לגבי דברים בסיסיים כמו שינויים בשעות הפתיחה, ספר חדש שהגיע, תקלה במאגר וכו'. בעזרת דף הפייסבוק יכולנו בקלות להודיע הודעות, לפרסם תמונות ולשתף את הקוראים בנעשה בספריה.

פייסבוק, טוויטר ורשתות אחרות יכולות לשמש מעין "אתר ספריה לייט", לא רשמי, ומעודכן. לא צריך לדעת html או להכיר את השימוש במערכת ניהול תוכן. בקלות רבה אפשר לפרסם ידיעות או קישורים לאתרים רלוונטיים.
בצורה זו אני משתמש בטוויטר. החשבון שלי הוא בעיקר לצרכים מקצועיים כמו קישורים לפוסטים שלי, קישורים למאמרים מעניינים בתחומי המידע והספרנות, דיווחים מכנסים, עדכונים מהספריה וכד'. זה ליגיטימי לפרסם מידע אודותינו ואודות הספריה שלנו ברשת החברתית, אבל הרשתות מסוגלות להרבה יותר מזה.

רשת חברתית נקראת "חברתית" בגלל האלמנט החברתי. זה לא רק אמצעי לפרסום מידע מתוך המערכת, אלא גם כלי חברתי וחוויתי לשיתוף, סיוע וניהול שיחה עם הקהל.

אתר רשמי של מוסד כמו ספריה מתמקד בהעברת מידע בצורה מסודרת ומובנית. אתר לא מעודד דו-שיח. לפעמים אנו נרתעים לשלוח דוא"ל לאתר או להשתמש ב "צור קשר". אנו לא יודעים בדיוק עם מי אנו יוצרים קשר ואם בכלל יש שם מישהו שיענה לפניות. לעיתים קרובות לא בודקים בכלל את הדואר.

רשת חברתית יכולה להיות הפן החברתי והלא רשמי של המוסד, סוג של שירות לקוחות ידידותי או חבר טוב בתוך המערכת הגדולה.

לפני כמה שבועות חיפשתי מאמר ב D-Lib Magazine ובמקרה נתקלתי במאמר הזה:

Digital Librarianship & Social Media: the Digital Library as Conversation Facilitator
by Robert A. Schrier

המאמר לא ארוך והדוגמאות שהוא מביא הם מיושנות ולא ממש יצירתיות, אבל מאד נהנתי לקרוא אותו. המחבר קולע בול למחשבותי בנושא השימוש במדיה החברתית בכלל ובספריה בפרט. חשבתי לפרסם את הלינק בקבוצות הרלוונטיות שלנו בפייסבוק אבל המאמר כל כך טוב ונכון שהחלטתי להתייחס לחלק מהדברים, להוסיף את תחושותי ולהקדיש קצת זמן לנושא החשוב הזה.

המאמר דן בשלבים הנכונים ביצירת רשת חברתית יעילה בספריה. המחבר לא חוסך בביקורת על אלו שמנצלים את הרשת החברתית לצרכים אישיים/מוסדיים:

 "It is not enough to simply create a social media account and start talking about all the great things the digital library does." 

"Many librarians think that using social media is a good way to "get their library's name out there." These so-called brand evangelists do not accomplish much besides showing their customers that they are egotistic, interested only in promoting the things that the library thinks are worthwhile."

 "When [social media in the library is] done poorly, however, it reinforces the idea that the library is disconnected from the most important conversations and discussions and contains little of relevance to the vast majority of potential users."

תפקיד הספרן עד היום היה להיות המגשר והמחבר בין אוסף הספרים לקורא. הספרן הכיר את האוסף ולעיתים קרובות גם את הספרים עצמם. הוא ידע להמליץ על פריטים, לכוון לחומרים נוספים שעל המדפים ולהשאיל אותם לקורא.

כיום האוספים הדיגיטליים מתחילים לגדול ולקחת במידה מסוימת את חלקם של האוספים הפיזיים. הספרן חייב להכיר את הכלים שלו, לשלוט בקטלוגים המקוונים השונים, במאגרי המידע ובטכנולוגיות המתפתחות ברשת. הוא צריך גם לדעת כיצד להנגיש את המידע הדיגיטלי לקוראים בצורות יעילות. מכיוון שכל המידע הזה הוא וירטואלי, גם תפקידו ומיקומו הפיזי של הספרן צריך לעבור למימד זה. אנחנו חייבים לדעת ולהתמקצע במתן שירות ורטואלי באמצעות כלים שונים. לעיתים קרובות הקורא לא צריך בכלל להגיע לספריה ולכן הספרן גם לא צריך לשבת באולם הקריאה אלא למצוא לעצמו נתיבים שונים ברשת כדי לתת שירות מתאים. (כמובן שהאוסף והספרן הפיזי לא הולכים להיעלם והם עדיין ימשיכו לתפקד במסגרת מבנה הספריה עוד שנים רבות).
לצורך זה קיימים רשתות חברתיות.

חשוב מאד לשים דגש על האזנה לצורכי הלקוח. ספריות רבות מדי מדגישים רק את האוסף שלהם ומשתמשים ברשת לפרסם אותו ולהפגין את כישורים של הצוות. אפשר כמובן לפרסם פנינים מהאוסף אבל לא לשכוח לשמוע את  הלקוח, דבר בכלל לא פשוט כשהלקוח לא מגיע בכלל לספריה אלא עובד ברשת מהבית. לכן צריך לרכרך בשטח (ברשת) כדי ללמוד אלו דברים מפריעים או מעניינים את הקורא, דברים שהספריה יכולה לעזור בהם.

באוניברסיה זה יכול להיות דרך אגודת הסטודנטים, בספריות ציבוריות או לאומיות זה יכול להיות דרך דלפק הקבלה, היעץ או פשוט דרך אמצעי התקשורת. ארועים חשובים שמעניינים את הציבור צריכים לבוא לידי ביטוי גם אצל הספריות הרלוונטיות. אם מדברים הרבה על תופעה אסטרונומית מרעישה, על ספריות המדע לפרסם ברשתות שלהם מידע שיכול לעניין את הציבור ואולי אפילו להרגיע את חששותיו. סביב תקופת חלוקת פרסי האוסקר, ספריה המתמחה בקולנוע יכולה להסביר את תהליך הבחירות ולספק מידע על המועמדים.

המטרה היא לא לפרסם את אוסף הספריה אלא פשוט לעזור ולדבר אל הקהל מנקודת המבט של בעל הידע - המורה שרוצה רק ללמד את תלמידיו ולא להפגין בפניהם את ידיעותיו.

כשמשוחחים עם הקהל, צריך להשתמש בשפה המתאימה. פייסבוק הוא לא אתר רשמי המציג מידע, אלא בן אדם (או צוות) חי ונושם הרוצה לשוחח וליעץ. השפה צריכה להיות פשוטה, אישית וידידותית. צריך גם להכיר את התופעות החברתיות הצומחות מתוך הרשתות החברתיות, לדעת שה wall או ה stream הם דו-כיווניים ושגם לקורא יש מקום להתבטא.

חשוב מאד לא לפרסם אפילו ברמז את כישורינו ויכולתינו. הקורא הוא חכם ומכיר מכלי התקשורת דוגמאות לפרסומת סמויה. אם ננסה רק לפרסם את עצמינו נאבד את אימון הציבור. ולכן חייבים  להדגיש דווקא את השמיעה ולא רק את ההשמעה. לשמוע ולהתייחס לתגובות הקוראים בין אם זה בבלוג הספריה או בקיר הפייסבוק. מטרת הכלים הללו הוא לנהל שיחה ולא מונולוג. אם השיחה תהיה מועילה ועשירה, הדבר יוכיח על כישורינו וידיעותינו והכי חשוב, רצונינו לעזור.

הספריה צריכה ליצור אימון. היא עושה זאת לא בעזרת איכות האוספים שלה אלא באיכות האינטרקציה עם הקהל. אם האינטרקציה והשיחה איתם היא פורה ומוצלחת, ממילא הספריה תקבל את הפרסום שהיא רצתה.

ככל שמפרסמים דברים  ברשת החברתית שאינם בהכרח קשורים לספריה שלנו (אבל כן קשורים למקצוע) תגדל האימון. ספריה שתענה על שאלות קוראים, תפרסם חדשות על ספריות אחרות, מידע מעולם הספרנות בעולם, תפרגן לסופרים חדשים או תשתתף/תנהל מועדון קריאה, תבנה לעצמה תבנית חיובית בעיני הלקוחות הפוטנציאליים.

הספריה לא יכולה להרשות לעצמה רק לנהל דף בפייסבוק ולהמתין לקוראים ולמבקרים ללחוץ על ה"לייק". צריך לנסות לצאת אל מרחב הרשת ולשתף ידע במסגרות אחרות תוך כדי הזדהות בשם הספריה. בשביל זה צריך לפתוח פרופילים ברשתות חברתיות שונות ולהפגין נוכחות גם שם.

1. אפשר לפרסם מידע בדפים של ספריות אחרות בפייסבוק או להגיב לדברים שנכתבים שקשורים לתחומי הפעילות של הספריה.

2. לא להתרכז רק בפייסבוק. יש גם רשתות אחרות. אפילו Youtube הוא ערוץ של תקשורת עם הקהל. כשסרטון רלוונטי עולה לרשת אפשר להגיב ולהוסיף מידע מטעם הספריה הקשור בו.

3. ספרנים יענו בשם הספריה לשאלות המתפרסמות באתרי שאלות ותשובות שונים.

4. לכתוב בלוג ולהגיב לפוסטים בבלוגים אחרים.

השאיפה של כל תוכנית מדיה חברתית בספריה צריכה להיות במטרה לבנות קשרים ואימון עם הקהל תוך כדי שיחה ערה וידידותית. המדיה נותנת לנו את הכלים, אנחנו צריכים להשתמש בהם בדרך הנכונה והיעילה ביותר.

עוד על סטטוסים מסוכנים בפייסבוק.

ביומיים האחרונים כולם מדברים על האתר החדש We know what you are doing. 

אתר זה מלקט סטטוסים מרשיעים שאנשים כתבו על עצמם והעלו לפייסבוק. ביניהם, משתמשים שכותבים רעות על הבוס שלהם או כותבים לחברים שהם לוקחים סמים. המידע הזה חשוף כמובן ברשת לעיני כל, גם לעיני הבוס והמשטרה (כל עוד המשתמש לא דאג לסנן את חבריו או לבנות קבוצות מתאימות).

לפעמים אנשים פשוט לא חושבים. כותבים כל מיני דברים שבאותה הרגע נראים מצחיקים ומעניינים אך למעשה, כשהדבר יתגלה זה עלול לפגוע בהם.

ישנם אתרים שמפרסמים כבר מספר שנים תמונות, סטטוסים ומידע אחר מאד לא נעים שאנשים העלו בטעות לרשתות החברתיות (מפאת חלק מהחומרים הלא ראויים המתפרסמים שם, אני מעדיף לא לפרסם לינקים). אפילו טעות כתיב קטנה יכולה להפוך לארוע מאד מביך. האתרים הללו נבנו לשם בידור. הם מוסיפים הערות משלהם וצוחקים על הכותבים הלא כל כך חכמים.

We know what you are doing הוא לא האתר הראשון המעלה את הדברים בצורה מסודרת.

http://pleaserobme.com עשו את זה בעבר בFacebook והיום מתמקדים ב Twitter. בזמנו הם פרסמו רשימה של סטטוסים של אנשים הכותבים במפורש דברים כמו "יצאנו לשבועיים חופש ביוון" או "לא נהיה בבית היום, נוסעים לבקר את הסבתא". ממש חגיגה לפורצים.

גם מידע שאנו מעלים לרשת דרך הסמארטפון עלול להיות מסוכן. דיברתי על זה בכנס האחרון וכתבתי גם כמה מילות אזהרה.

אתר מקביל בתחום זה, הוא http://icanstalku.com/  שנסגר לפני מספר חודשים. הם הראו מידע שעלה לרשת דרך הטלפונים האישיים.  באמצעות תוכנות פשוטות היה אפשר למקם את בעל הטלפון ולדעת איפה הוא ומשפחתו נמצאים ברגע זה ממש.

זהירות! 

מדידה והערכה של דפי פייסבוק

ספריה או כל מוסד או ארגון אחר שרוצה נוכחות בפייסבוק, צריכה לפתוח "קבוצה" או "דף". כדי לעשות זאת היוצר חייב חשבון אישי בפייסבוק. דרך החשבון שלו הוא יוכל לפרסם מידע בקבוצה או בדף. כשמדובר בקבוצה, שמו יופיע בגלוי. זו הרי המטרה של קבוצה - לחבר בין אנשים בעלי התעניינות או עיסוק דומה, וחשוב לדעת מי הם החברים בקבוצה.

דף פועל בצורה אחרת. כברירת המחדל, מנהל הדף מפרסם את דבריו בשם הדף עצמו זאת אומרת הוא יכול להעלות הודעה לחברי הקבוצה אבל שמו ותמונת הפרופיל, תהיה לא שלו מהחשבון האישי אלא תמונת הדף או תמונה אחרת שיבחר לעצמו. אם יש צורך, ניתן לשנות את זה בהגדרות.

עדיף ומקובל להשתמש בדף ולא בקבוצה לצורך הארגון. בקבוצה כולם שווים ומפרסמים מידע הרלוונטי לנושא. דף לעומת זאת הוא הפרופיל של הארגון ואיתו הארגון בא במגע עם לקוחותיו - חברי הדף. הרעיון הוא לדחוף מידע ולתת שרות ולא להיות חלק מקבוצה. (איך כדאי לעשות זאת? על כך באחד הפוסטים הבאים)

דף ארגוני נותן לאדמיניסטרטור גם הרבה מידע על חברי הדף ועל האינטרקציה שלהם איתו. יש כלי מדידה המגלים את אחוזי הכניסות, מגדר, גיל, מקום מגורים ועוד.

אחד הדברים הפחות מובנים הוא כלי בשם People talking about this.

אני עדיין מקבל את המידע הזה באימייל מקבוצת הספריה של מכללת אחוה (שניהלתי עם אלכסיי עד לפני חודש). בדרך כלל הייתי מוחק ומתעלם מהדברים אבל החלטתי לבדוק מה בדיוק מה הכוונה.

People talking about this הוא מדד חשוב ובעלי דפים בפייסבוק צריכים להתייחס לזה. ההצלחה של הדף לא נמדדת במספר הלייקים. אנשים לוחצים על "לייק" בלי לחשוב יותר מדי. השאלה היא האם הם משתפים את הידיעה (share), מוסיפים תגובה, מתייגים תמונה, עונים על שאלה, נרשמים לארוע וכד'. זה מה שמראה People talking about this.

המידע נאסף לפי שבוע אבל הוא מתפרסם תמיד באיחור של יומיים. 

המידע הזה גלוי בדרך כלל לכל מבקר בדף ולא רק למנהלים. זה יכול להיות כלי מעניין גם ליריב. אנשי מודיעין תחרותי יכולים לנסות למדוד את הצלחתם של מתחריהם בעזרת הסטטיסטיקות הללו.

הנה המידע של ספריית הקונגרס נכון להיום.

אפשר לראות שבשבוע האחרון, ל 1445 מבקרים היה אינטרקציה אמיתית עם הדף. 

People talking about this מתפרסם לא רק לגבי הדף עצמו אלא גם לפי כל פוסט בנפרד. את המידע הזה רק בעל הדף יכול לראות.

מי החברים שלך?

Image via Wikipedia

כמה חברים יש לכם בפייסבוק?

לי יש 117 שזה פחות מהממוצע העומדת על 130.

אז מי הם כל החברים הללו?

אני מכיר אנשים שיש להם מאות חברים בפייסבוק והם טוענים לעיתים קרובות, שהם מכירים כמעט את כולם גם בחיים האמיתיים. אני בספק?

אבל מחקר מעניין שפורסם לאחרונה על ידי חברת nmincite מראה שאולי אני טועה.

לפי המחקר אנחנו בוחרים חברים בפייסבוק, על פי ההכרות האמיתית שלנו איתם. ליתר דיוק, הסיבה העיקרית (82%) שאנו לוחצים על לחצן ה "friend"  הוא בגלל שנפגשתי בעבר עם אותו בן אדם, לא בפייסבוק. סיבה אחרת (60%) היא בגלל שיש לנו חברים משותפים.

הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו מבטלים חברות (55%) היא, בגלל הערות פוגעניות.

מקור: http://www.nmincite.com/?p=6051

לייק, אהבתי וחשיבה לטווח רחוק

                     Image by afagen via Flickr

כנס טלדן Info 2011 מאחורינו. שלושה ימים עמוסים בהרצאות, מצגות, תערוכות, מפגשים והרבה אוכל. השתתפתי והרצאתי בשנים מימי העיון. כמדי שנה הייתי רוצה להקליט שוב את ההרצאות ולהעלות אותם לבלוג אך האתר שבדרך כלל משמש אותי לכך screentoaster כבר לא פועל. יש כלים אחרים חינמיים ובתשלום, ואני מקווה למצוא משהו שיתאים לי. מצגת ללא מלל או הקלטה קולית מלווה, היא לא מאד יעילה.

בינתיים אנסה להתייחס כאן בבלוג לכמה דברים שהזכרתי בכנס.

בההרצאה הראשונה, ביום העיון של עמי סלנט, דיברתי על פרסום והפצת מידע במדיה החברתית ועל השינויים שזה הביא על טכנולוגיות הדפוס הישנות. סיימתי   בכמה אזהרות לגבי כפתור האהבתי (like) של פייסבוק ובכלל על פרסום לא זהיר ברשת החברתית.

אין ספק שכפתור ה "לייק" קידם מאד את פייסבוק בשנה האחרונה. הבעיה היא כשלוחצים על לייק בלי לחשוב קדימה. לא את כל הדברים שאנחנו אוהבים ברשת כדאי לפרסם לכל חברינו בפייסבוק. יש דברים שאהבנו היום ובעתיד אולי נשנא. תארו לעצמכם סלבריטי, פוליטיקאי מצליח, כוכב קולנוע או זמר שעשיתם לו לייק בדף הפייסבוק. אותו אדם נתפס בפשע חמור (ויש היום מספיק דוגמאות לכך לצערינו). בקיר שלכם בפייסבוק עדיין יופיע אות לכך שאהבתם אותו. 

נעשה גם שימוש לרעה על ידי כפתור האהבתי כפי שנעשה ביום השואה האחרון.

אם חשבתם שלייקים שעשיתם מזמן, לעולם לא יצופו שוב לעיני חבריכם, אז טעיתם.

אתר Likester  מראה לנו את כל הלייקים שלנו ואת של חברינו. הכל מופיע פה בין אם נרצה ובין אם לא. אי אפשר להסתיר מאף אחד את הדברים שאהבנו בעבר וחשבנו שאף אחד לא יודע.

עם Likester אני גם יכול לראות אלו לייקים הם הכי פופולריים בעולם. אפשר לסווג לפי מדינה ולפי תחום. בדקתי איזה ארגון ממשלתי קיבל הכי הרבה לייקים על ידי הגולש הישראלי. למקום הראשון הגיע עיריית תל אביב. למרבה הפלא במקום השישי הופיע ממשלת טורקיה!

לא, זה לא טעות. הרבה ישראלים נכנסים לדף הפייסבוק של טורקיה ומגיבים בכעס וציניות לבקשתם של הטורקים כי ישראל תעביר אליהם את שמותם של לוחמי השייטת שתפסו את ספינת המרמנה בשנה שעברה. יש שם תגובות חכמות ועוקצניות. מלחמה הסברתית עממים ברשת החברתית. הנה לינק למאמר בנושא.

חוץ מכפתור  הלייק ישנם בעיות רציניות עם שורת הסטטוס. דברים שאנו כותבים היום בסטטוס שלנו בפייסבוק, עלולים להזיק לנו בעתיד. דוגמא כואבת לכך היא הפרויקט הנסיוני שהריצה פייסבוק לפני מספר חודשים בשם Memorable Stories. מה שקרה הוא שרישומי סטטוס ישנים פתאום התחילו להופיע בקירותיהם של בעלי חשבונות בפייסבוק. אנשים נחרדו לראות סטטוסים שהם רשמו על חבריהם שמזמן כבר לא בחיים או על נשותיהם שהיום הם גרושותיהם. חלק מהאנשים המופתעים אף דיווחו שהם מחקו את הסטטוסים הישנים הללו. כנראה שפייסבוק שמר עליהם בכל זאת. הנה כתבה בנושא.

יש אתרי אינטרנט שחיים על הפדיחות של אנשים תמימים. lamebook מוצא סטטוסים מביכים ולא נעימים בפייסבוק. Twitter fail עושה משהו דומה ב Twitter.

אני משתמש בלייק לעיתים רחוקות וגם אז רק לדברים די משעממים וכלליים. חשוב להסביר את הנקודה הזאת לילדים וגם למבוגרים שיש להם אצבע קלה על ההדק - כפתור ה"אהבתי".

כפתור "שלח" החדש של פייסבוק

יש הרבה בעיות של פרטיות עם כפתור ה"אהבתי" -like של פייסבוק. דוגמא לכך כבר הזכרנו בעבר.

כשאני אוהב אתר מסוים או כתבה או תמונה ולוחץ על like, מיד תופיע תמונה עם קישור ותקציר בקיר שלי לעיני כל חברי. אם אחד החברים יגיב ל like הזה, גם חבריו (שאינם חברי) יראו מה אהבתי.

מובן שלא את כל הדברים שאני אוהב אני מעוניין לשלוח לכולם.

לכן לפני מספר ימים השיקו בפייסבוק את כפתר ה"שלח" - send. בעזרת כפתור זה אוכל לשלוח קישור לחברים ספציפיים בפייסבוק ואפילו לקבוצות בהם אני חבר.
בדרך כלל בסוף כתבה יש אפשרות של שליחת הכתבה בדוא"ל אבל אז אני צריך ללכת לחשבון הדואר שלי לחפש את הכתובות. עדיף כבר לשלוח את הקישור ישר מהדואר. אבל עכשיו בעזרת כפתור ה send החדש, פייסבוק יציג לי מיד את כתובות החברים (בפייסבוק) וישלח להם ורק להם את הקישור.
הכפתור הזה חדש ולכן נכון להיום 26.4.2011 לא רואים אותו הרבה, אבל זה רק עניין של זמן. בקרוב ליד כל אפשרויות השיתוף כמו שמור ב delicious, שלח לטוויטר, לבלוג,ל Digg וכד' נראה שלוש אפשרויות של שיתוף בפייסבוק - שלח לפייסבוק, אהבתי, שלח לחברים.
קצת מבלבל? לא נורא זה התוצאה של הקלות הרבה של הפצת מידע בעידן המדיה החברתית. עוד על כך בהרצאה בכנס טלדן Info 2011 בתארך 17.5.

כך נראה כפתור ה"שלח". תלחצו עליו ותראו את האפשרויות.

התגובות החדשות של פייסבוק

Image via Wikipedia 

מהיום יש אפשרות חדשה להגיב על ידיעות וכתבות באתרים שונים. בדרך כלל כל בלוג או אתר חדשות מאפשר להשאיר תגובה אבל עם Facebook Comments, אפשר אוטומטית לפרסם את התגובה בחשבון הפייסבוק האישי ולא רק באתר עצמו.

בסך הכל מכניסים לפוסט או לדף, שורת קוד קצרה ומיד תופיע האפשרות להגיב. 

כשהתגובה תופיעה בפייסבוק, יוכלו חברי לראות אותה ולהגיב. החידוש הגדול הוא שמה שחברי יגיבו בפייסבוק, יחזור אל אותו בלוג או אתר ויופיע שם. זה כמובן הולך להיות בעיית פרטיות לא קטנה. אם אני מגיב למשהו שחבר פרסם על הקיר שלו, לא בטוח שאני ארצה שכל העולם יראה את זה באתר חיצוני. המון אנשים הולכים לטעות בזה לפחות בשלב הראשון.

זה יכול להיות שימושי מאד ככלי פרסומי. אם מישהו יגיב בעזרת FB Comments על פוסט שכתבתי, כל חבריו בפייסבוק יראו את זה. זה דומה מאד למה שעשו לאחרונה בפייסבוק עם לחצן ה "like". עכשיו כשלוחצים על like בבלוג או אתר מסוים זה מופיע גם בחשבון הפייסבוק שלי.

הנה דוגמא:

עוד על סכנות לילדים בפייסבוק

בקרוב אמור להתקיים שבוע המודעות לאינטרנט בטוח. הנושא הפך לאחרונה אקטואלי מתמיד. רק אתמול שמענו על שני מקרים נוראיים שהגורם המשותף ביניהם הוא האינטרנט. במקרה אחד פורסם עוד סיפור מזעזע על ילדה בת 12 שנפגעה דרך הכרות בפייסבוק.

לפי הכתבה היא היתה בת 12 אך הציגה את עצמה כבת 17.

למה? אתם שואלים.

כי פייסבוק לא מאפשר לילדים מתחת לגיל 13 לפתוח חשבון. 

אז מה עושים כל הילדים?

נכון, הם כותבים שהם נולדו בשנת תרפפ"ו ומיד כל השערים נפתחים.

במאמר שכתבתי התייחסתי לחוסר ההבנה בכל הקשור לפרטיות ברשת מצדו של הילד. הפרטיות מגבילה את השימוש ברשתות החברתיות ומפחיתה את ההנאה.

בפוסט אחר התייחסתי לשינויים בהגדרות הפרטיות שעשו בפייסבוק לפני כחצי שנה.
בעל חשבון שמגדיר את עצמו מתחת לגיל 18, נהנה מברירת מחדל קפדנית יותר. זה אומר שמעט מאוד מידע חשוף למי שאינו חבר של בעל החשבון. מי שמעל גיל 18 מאפשר כברירת מחדל לקהילת משתמשי פייסבוק לצפות ביותר מידע אישי (אפשר כמובן לשנות את ברירת המחדל  אבל זה צריך להיעשות באופן עצמאי).

מה קורה כשילד בן 10 או 12 רוצה לפתוח חשבון בפייסבוק ולשם כך מגדיר את שנת לידתו בשנות ה-80 או תחילת ה-90?

כל המידע האישי לגבי אותו ילד קטן מתפרסם בדף הפרופיל שלו כאילו באמת היה בן עשרים או שלושים.
תארו לעצמכם ילד בן 12 שפותח חשבון בפייסבוק. הוא מציין את שנת לידתו כ 1992 כדי שהמערכת תאפשר לו לנהל פרופיל אישי. אחר כך הוא ממלא את הפרופיל במידע אישי. הוא מספר מה התחביבים שלו, מה הוא אוהב לקרוא, איזה מוסיקה, תוכניות טלוויזיה וכו' הכל לפי הטופס של פייסבוק. אחר כך הוא ממלא פרטי התקשרות כמו כתובת, דוא"ל ICQ וכד'. עכשיו הוא מתחיל להעלות את התמונות שלו  וממלא את "הקיר" בדברים שקרו לו בזמן האחרון.
לו היה בוחר את שנת 1995 כשנת לידתו, רוב המידע הזה היה חסום בפני זרים. אבל הילד הזה כשנתקל במחסום גיל ה-13, זרק שנה אקראית, שנה שהגדירה אותו כבן 19.
כברירת מחדל, כל איש זר יכול לדעת מה הילד הזה אוהב לקרוא, לראות ולשמוע. אנחנו יודעים איך הוא נראה (ממש לא כמו בן 19) מתמונת הפרופיל שלו. כל מה שהוא חשף על עצמו "בקיר" גם גלוי לעיני כל.
פדופיל חכם יקבל מהפרופיל זה מספיק מידע על הילד כדי להזמין אותו להיות "חבר". הוא יכול אחר כך לרכוש את אמונו על ידי שיחה בנושא סרטים, מוסיקה וכד' שהוא יודע שהילד אוהב. ברגע שהילד מאשר אותו כ"חבר" נפרצים כל המחסומים. התוקף כבר יודע הכל.

עד גיל 18 כאמור יש יותר הקפדה על הפרטיות כברירת מחדל. אפשר לראות רק תמונת פרופיל ושם. עדיין אפשר לנסות להזמין את הילד להיות "חבר". אפשר גם לשתף את תמונת הפרופיל שלו עם אנשים אחרים.
בלחיצת כפתור אחד הילד גם יכול לשנות את ברירת המחדל של הפרטיות (המומלצת) שלו.

יש אנשים רעים שמחפשים טעויות כאלו.

בתגובות לכתבה הנ"ל, היתה הרבה ביקורת על פייסבוק. זה לא דבר חדש. פיסבוק סופגת תלונות בנושא פרטיות זמן רב. אבל פייסבוק קיימת ונושמת והיא לא הולכת להיעלם בשנים הקרובות. 

להתלונן על חברת ענק בארה"ב המשרתת מעל 500 מליון אנשים, לא תועיל בהרבה.

אז כולם מחפשים פתרונות. גם אני.

אתמול שמעתי את ד"ר יצחק קדמן מנכ"ל המועצה לשלום הילד אומר שהילדים נחשפים היום להמון תכנים רעים וזה משפיע לרעה על הערכים שלהם ועל שיקול הדעת. הוא הדגיש את חשיבות מעורבותם של ההורים בחייו של הילד.
זה כמובן נושא שהעסיקה המון את התקשורת היום.

צביה אלגלי, מומחית למדיה חברתית ויועצת לאיגוד האינטרנט הישראלי, בכתבה חשובה שהתפרסמה הבוקר (תודה לרינת ששלחה לי) אומרת ש "הורים לא צריכים להיות מומחים לאינטרנט בשביל לדעת לעזור לילדיהם. אנחנו לא יכולים לדעת את כל מה שהם יודעים, אנחנו גם לא הולכים לאותם מקומות ואנחנו לא יכולים להתעדכן בקצב שלהם".
היא מציעה דרכים אחרות בהם ההורים יכולים לעזור.


לדעתי ההורה יוכל לעזור הרבה יותר כאשר הוא כן מכיר ומבין את דרכי השימוש בפייסבוק. הטכנופוביה מאד מוגזמת. ברבע שעה אפשר ללמוד (עם הדרכה מסודרת) כיצד משתמשים בפייסבוק בצורה מוצלחת. בסך הכל השימוש שילדים עושים בפייסבוק הוא לא מאד מורכב.
אנשים מבוגרים מנצלים את התחכומים וה API של פייסבוק לעסקים, קידום, ושלל מטרות נוספות. פייסבוק הוא לא אתר רק לילדים.
להורה אולי חסר נסיון בפייסבוק. זה כמובן יבוא עם הזמן אבל להורה יש יתרון גדול על ילדיו. יש לו שיקול דעת בריא, יודע לזהות סכנות ויכול לחשוב כמה צעדים (ושנים) קדימה.


מדברים הרבה על לחנך את הנוער. זה משימה מאד לא קלה כשהנוער בטוח שהוא מבין יותר מהמחנך וההורה. אני חושב שצריך לשים דגש גם על חינוך ההורים.
הורים שמפגינים ידע רב בפייסבוק (כולל דברים "מרשימים" כמו נתונים סטטיסטיים, מגמות וחידושים) ניגשים לטיפול בבעיה מעמדה טובה יותר. כשהילד יראה שאביו בכל זאת מבין משהו בפייסבוק, יתכן שתהיה לו יותר סבלנות להאזין.


על לחימה בפושעים, בפוסט אחר.

שנשמע רק בשורות טובות.

"הדור הטיפש" האמנם?

אני קורא כרגע את הספר Rewired של Larry Rosen. גם הוא וגם Don Taspcot בספר Grown Up Digital טוענים שהנוער והצעירים של היום מאד מתוחכמים ויודעים להשתמש בטכנולוגיות רבות בזמן אמת בצורה מאד מוצלחת. הם מוכשרים מאד ובכמה רמות מעל הוריהם.

אולי בהזדמנות אחרת נתייחס יותר בעומק לספרו של Rosen (אני עדיין בהתחלה).

ספר נוסף שאני מנסה לסיים עכשיו הוא The Dumbest Generation של Mark Bauerlein. הספר כתוב בצורה קצת משעממת. המון המון סטטיסטיקות במקום סיפורים ודוגמאות. בכל זאת הספר חשוב מאד. השורה התחתונה שלו היא כך:

בעבר חיי החברה של הילד הסתיימו בערב לאחר בית הספר ופגישה במגרש המשחקים. כל הערב עד לשעת השינה היתה מוקדשת לאינטרקציה של הילד עם עולם המבוגרים. הוא ראה את הוריו, שמע אותם משוחחים בענייני מבוגרים, צפה בחדשות בטלוויזיה, עשה שעורי בית, סידר את חפציו וחדרו (לא מרצונו כמובן) קרא ספר והלך לישון.

כיום הילד חי בסביבה של ילדים בני גילו, כמעט 24 שעות ביממה. גם בבית הוא משוחח איתם בין עם זה בטלפון הסלולרי, צ'ט דוא"ל ובעיקר SMS. במקום לשבת עם ההורים הילד רץ להתעדכן בפייסבוק כדי לראות מה השתנה בעולם הקטן שלו בדקות האחרונות. במקום לצפות בחדשות העולם הוא רואה סרטונים ב Youtube, תוכניות ריאליטי או מוריד סרטים מאתרי שיתוף קבצים. זמן רב לאחר שהוריו נרדמו הוא עדיין מסמס ומצייץ לחבריו בטלפון או בטוויטר.

השפה והידע של הילד המתבגר נשאר ברמה של ילד. אין לו ממי ללמוד את השפה וההתנהגות של המבוגרים. הוא לא קורא ספרים ולא מבקר בגלריות, ספריות ומוזיאונים. הוא לא מכיר את המתרחש היום ובעבר בעולם הגדול. מדע, היסטוריה, אזרחות, אומנות לא מעניינים אותו. הוא חי רק למען חבריו ואיתם הוא נמצא כל הזמן.

טענות אלו קצת קשות אבל אני מניח שיש בהם הרבה אמת. אינני בטוח שהמצב בארץ משתקף בספר. יש כל כך הרבה נושאים דחופים בחדשות בישראל שקשה לא להיוודע ולהתייחס אליהם. גם מבחינה טכנולוגית לא נראה לי שילדינו משתווים לעמיתיהם בארה"ב ואולי טוב שכך.

בכל מקרה Mark Bauerlein ו Don Tapscott הם בעלי דעות מאד מנוגדות.

במקום לקרוא את הספרים אפשר לצפות בראיונות שנערכו איתם ב Youtube.

מה אתם חושבים? מי צודק?

אשמח לשמוע את חוות דעתכם בתגובות.

צפיה מועילה.

Mark Bauerlein: The Dumbest Generation  

והנה עוד ראיון יותר ארוך שבה הוא מתאר את שורשי הבעיה.

Don Tapscott: Grown Up Digital

 

ילדים בפייסבוק

Image via CrunchBase

בשנה האחרונה התעסקנו כאן בבלוג הרבה בנושא בטיחות ילדים ברשת החברתית (בעיקר בפייסבוק). הגדרת הפרטיות, פשיעה באינטרנט, סכנות וכד'.
 
עומר קפלן,מנהל פיתוח תוכן ומדיה חברתיתית באתר teenk, ערך סקר מעניין בנושא השימוש שעושים הילדים בפייסבוק. הסקר התפרסם באתר תנועת הנוער.


המסקנות שלו הם שהילדים לא ממש מבינים את הפלטפורמה, מה אפשר לעשות אתו ואיך לנהל את המידע האישי. השימוש הוא די רדוד, לא מתוחכם והם אינם מנצלים את האפשרויות הרבות והאפליקציות השימושיות. הם אפילו לא ממש "חברתיים" שזה טענה מפתיעה בהתחשב בכך שמדובר ברשת "חברתית". רוב השימוש הוא למשחקים והצטרפות לקבוצות ולא יותר מדי דיונים "ושיחות נפש".

זה מזכיר לי קצת את השימוש במאגרי המידע שלנו בספריות. המאגרים מאפשרים צורות חיפוש מגוונות במקורות מידע איכותיים, על מנת להתאים את התוצאות לצורכי הסטודנט אבל לרוב השימוש שהם עושים הוא מאד שטחי והם תמיד יעדיפו ללכת ל Google. לפעמים קשה לנו להבין מדוע חוקר צעיר יעדיף רשימה ארוכה של לינקים לאתרים שרובם לא יהיו רלוונטיים, על מספר מאמרים אקדמיים  בנושא הנחקר.


מומלץ לקרוא את המאמר של עומר קפלן כדי לראות את הדברים במבטם של הילדים.

השפעות האינטרנט ובעיות ריכוז

              Image by annethelibrarian via Flickr

ובהמשך לפוסט הקודם....

מציוץ ב Twitter של מרכז לוקשטיין הגעתי לכתבה חשובה באתר ה New York Times. המחבר בילה מספר חודשים בבית ספר התיכון Woodside וחקר את חייהם הדיגיטליים של התלמידים. כמעט כולם שם מבלים את רוב זמנים במדיה דיגיטלית בעיקר משחקי מחשב, Facebook והתכתבות ב SMS.


הכתב גילה, שהדבר מאד פוגע  בכושר הריכוז ובזכרון שלהם וממילא בציונים. רבים הולכים לישון בשעות הקטנות של הלילה לאחר ישיבה ממושכת מול מסך המחשב. בתנאים אלה אפשר כמובן לשכוח משעורי הבית.

מנהל בית הספר לא נשמע מודאג. הוא מציע לנווט את התלמידים לכיוונים יצירתיים בהם הם יוכלו לנצל את הפוטנציאל שלהם. תלמידים שרואים ויוצרים הרבה סרטונים ב Youtube למשל, יכולים ללכת למגמת קולנוע. כנ"ל לגבי חובבי מוסיקה. בעזרת כלים טכנולוגיים אפשר ל"הנדס" שירים וליצור יצירות מוסיקליות מקוריות.

הכל נשמע נחמד מאד אבל מה נעשה עם כל כך הרבה יוצרי סרטים ומוסיקה. מה לגבי מקצועות המתמטיקה, היסטוריה, לשון וכו'. מורים אחרים מתנגדים לגישתו של המנהל. "אי אפשר ללמוד קריאה או כתיבה באמצעות הודעות טקסט" אומרת מורה לאנגלית. "זה שהתלמידים אוהבים טכנולוגיה זה לא אומר שחייבים להכניס את זה לכיתה" אומר מורה אחר. "כשיצא מוסיקת רוק אן רול, לא התחילו ללמד באמצעותו בבתי הספר."

הבעיה מדאיגה מאד. הנושא נחקר היטב ועכשיו הגיע הזמן לפתרונות. מורים ומחנכים קדימה...

אחד התלמידים שהתראיין מסכם את הבעיה:

“I’m doing Facebook, YouTube, having a conversation or two with a friend, listening to music at the same time. I’m doing a million things at once, like a lot of people my age. Sometimes I’ll say: I need to stop this and do my schoolwork, but I can’t.”

הנה קישור למאמר. הכתב גם ראיין וצילם את התלמידים. הסרטון מתמצת את הכתבה.

הקבוצות החדשות בפייסבוק

אתמול היתה מסיבת עתונאים במשרדי Facebook בקליפורניה.

מרק זוקרברג (המנכ"ל) הודיע על כמה שינויים חשובים ברשת החברתית הפופולרית בעיקר בנושא הקבוצות (groups).

השינויים באים בעקבות בקשות רבות של משתמשים שדרשו שליטה טובה יותר על הפרסומים שלהם. כידוע יש לפייסבוק בעיות רבות בנושא הפרטיות. השינויים החדשים באים לטפל בחלק מבעיות אלו. כל שינוי כזה הוא כמובן מבורך.

יצירת קבוצות בפייסבוק היא לא דבר חדש. יש קבוצות לכל נושא ולכל קבוצה של חברים. מאד קל ליצור קבוצה או להצטרף אליה. לפני כמה שנים יצרתי קבוצה לספרנים ומידענים. לא הצטרפו הרבה אנשים ובסוף הזנחתי את הקבוצה. יש כיום קבוצות דומות.

השינוי החדש יאפשר יצירת קבוצות קטנות יותר במטרה להקל על פרסום מידע רק לחברים או בני משפחה מסוימים. לדעתי זה היה אפשרי גם קודם אבל בצורה קצת יותר מסורבלת. יש כבר ביקורת על "הקבוצות" החדשות. יש טוענים שזה מזכיר את Google Wave ז"ל שלמרות הרעש הגדול שהיא עשתה בשנה שעברה, בסוף פשוט לא היתה שימושית.

יצרתי הבוקר קבוצה חדשה במטרה לבדוק מה ההמולה הגדולה. לא מצאתי בינתיים יתרון משמעותי.

בבלוג של פייסבוק פורסמו כמה נקודות מענינות לגבי הקבוצות החדשות.

1. אפשר להשתמש בקבוצה כרשימת דיוור זאת אומרת במקום לשלוח מייל (בדוא"ל של פייסבוק) ולהגדיר למי לשלוח, אפשר ליצור קבוצות לפי אנשים ולשלוח בבת אחת לכל הקבוצה.
2. אפשר לנהל צ'ט בזמן אמת עם מספר חברים בבת אחת מתוך הקבוצה.

עוד דבר מעניין שהזכיר זוקרברג אתמול היה האפשרות להוריד את כל המידע שאי פעם העלינו לפייסבוק כמו שורות סטטוס, תמונות, קישורים וכד'. זה באמת יכול לשקף את חייהם של המשתמשים הכבדים. נכון להיום האפשרות הזאת עדיין לא מופיעה (בהגדרת חשבון).

בעיות עם כפתורי "אהבתי"

כיום אנו עדים יותר ויותר לשימוש בכפתורי "אהבתי" (like) של Facebook שמופיעים בכל מיני אתרים בסוף כתבות, ליד תמונות או סרטים וכד'. כתבנו על זה מספר מילים בעבר.

כבר אז שזה נכנס לשימוש הועלו חששות לגבי בעיות של פרטיות.

היום נחשפתי לדוגמא בעייתית כזו.

יצרתי סרטון קצר של תמונות בעזרת אתר Animoto. באתר זה אפשר ליצור מצגות/סרטונים קצרצרים בחינם. למצגת ארוכה יותר צריך כבר לשלם (לא הרבה).

הסרטון נשאר אונליין ואפשר לשלוח קישורית לחברים. היו שם תמונות מטיול משפחתי, לא משהו מאד אישי אבל לא התכוונתי שזה ייצא מחוץ למסגרת המשפחתית. חשבתי לתומי שיש לי שליטה מלאה על הסרטון. כשאני שולח קישוריות לאלבומי תמונות ב Picasa אני תמיד מקפיד לסמן unlisted ולא public (ציבורי) כדי שלא כל העולם יראה אותם. ב Animoto לא היתה אפשרות כזו. בכל זאת העלתי את הסרטון במחשבה שבני המשפחה לא יראו סיבה להעביר אותו הלאה.

מה שלא לקחתי בחשבון הוא ש Animoto מוסיף לכל סרטון כפתור "אהבתי" של פייסבוק. ברגע שאחד מבני המשפחה לחץ "אהבתי", הופיע בפרופיל שלו (וממילא ברצף החדשות - הקיר) קישור לאותו סרטון. בעצם כל חבריו (יותר מ 100 אנשים) של אותו קרוב משפחה קיבלו הודעה על הסרטון הזה ויכלו לצפות בו.

אני בדרך כלל לא לוחץ על "אהבתי". מה שאני מפרסם בפייסבוק מגיע לשם באופן מודע. אני מרגיש שכפתורי "אהבתי" חושפים מידע שלא הייתי רוצה תמיד שכולם יראו. לא הייתי מעלה את הסרטון לפייסבוק אבל יכולתי בטבעיות וללא יותר מדי מחשבה ללחוץ על כפתור "אהבתי" דרך Animoto ורק אחר כך מבין את הטעות.

תמיד צריך לחשוב כמה צעדים קדימה.

Facebook Questions

by Getty Images via @daylife

בכנס טלדן האחרון דיברתי בנושא אתרים וטגנולוגיות שנותנות תשובות לשאלות ולא רשימה ארוכה של קישורים למילות מפתח.

בין היתר התיחסתי לתשובות מהרשת החברתית (עוד מידע בפוסט קודם).

עכשיו גם Facebook רוצים להיכנס למשחק הזה, ובצדק. יש 500 מליון חברים בפייסבוק ואם אוכל להפנות את שאלותי אליהם (או לפחות לחלק מהם), יש סיכוי טוב שאקבל סיוע יעיל ומהיר. הרבה ממשתמשי פייסבוק מעלים שאלות בשורת הסטוס שלהם. בצורה זו חבריהם הרואים את השינוי בסטטוס יכולים לעזור. בעזרת Facebook Questions יהיה אפשר להפנות את השאלה לכלל חברי הרשת או להגביל לחברים בלבד.
יהיה אפשר להוסיף לכל שאילה תגיות כמו שעושים ב Aardvark. אני עדיין משתמש ב Aardvark ודי מרוצה.

בינתיים השירות הזה נמצא בשלב בטא ורק מי שמוזמן על ידם יוכל לנסות אותה (אפשר לבקש הזמנה). יהיה מעניין לראות איך זה פועל.

עוד על הסכנות ברשת החברתית, מה עם פתרונות?

Image by Alain Bachellier via Flickr

בשבוע שעבר השתתפתי בהרצאה בנושא שימוש נבון של ילדים באינטרנט, שהועבר על ידי נציג של עמותת אשנב המטפלת בנושאים אלו.

בהרצאה הוצגו הבעיות השנות הקיימות היום והסיכונים שילדים מתמודדים איתם כמו הטרדות, הצקות, פדופיליה ואפילו רצח. ההרצאה היתה מאד חשובה אבל מכיוון שהתעסקתי קצת עם הנושאים האלו קיוויתי לשמוע רעיונות חדשים ופתרונות לבעיות. לא ממש היו. יתכן שבהרצאה ארוכה יותר היינו שומעים על אפשרויות להתמודד עם התופעות הרעות הללו.

האמת היא שאין פתרון קסם. אני תמיד משווה את זה למאבק בתאונות דרכים. אי אפשר למנוע אותם ב 100% גם אם כולנו ננהג בזהירות. מתמודדים עם תאונות דרכים על ידי אכיפת החוק וחינוך. כולם מסכימים שכדי לעזור לילדים מול סכנות האינטרנט (בעיקר רשתות חברתיות) חייבים חינוך מתאים ומעורבותם של הורים ומחנכים. אם אנחנו מוכנים לשלם הרבה כסף כדי שמורה לנהיגה טוב ילמד את ילדינו לנהוג, עלינו לשלם או לפחות להשקיע זמן ומאמץ כדי ללמד את ילדינו להשתמש ברשת בצורה נבונה.

אבל מה הורים ומחנכים אמורים לעשות? 

הילד גולש לפעמים מחוץ לבית ללא השגחת ההורים. לפי מחקר של גרטנר, עד 2013 רוב הגלישה תיעשה בטלפונים סלולריים בכלל הרחק מעיני ההורים.

ההורים/מורים גם טוענים שהילד או התלמיד מבין הרבה יותר מהם באינטרנט בכלל וברשת החברתית בפרט. 

אבל זה לא נכון.
כשמדברים על "רשת חברתית", הילד מבין אולי ב"רשת" אבל אין לא עדיין נסיון ב"חברתית". מבוגרים שכבר חיים חיי חברה לטוב או לרע שנים רבות, מודעים לסיבוכים, לבעיות ולסכנות הקיימות בכל חברה. ההורים אולי לא מכירים היטב את הטכנולוגיה, אבל אם הם ילמדו אותו, הם ידעו להשתמש בו בצורה נבונה יותר ולהדריך את ילדיהם בנושא.

אז מה עושים?

לדעתי ההורים צריכים להיות מעורבים בשימוש שילדיהם עושים ברשת כבר מגיל צעיר. לא לחכות שהם יתבגרו ואז לאסור עליהם דברים שההורים לא מכירים בעצמם. ההורה צריך ללמוד ולהכיר את הטכנולוגיה (ויש הרבה מדריכים ומאמרים טובים בנושא) על מנת להדריך את הילד בהיותו צעיר. לא לאסור את השימוש בפייסבוק. אם הילד רוצה פייסבוק כמו לכל חבריו, יש סיכוי טוב שהוא יעשה את זה בכל מקרה. לכן אולי כדאי לפתוח יחד חשבונות בפייסבוק ללמוד איך זה עובד, להיות "חברים", להבין את משמעות הגדרות הפרטיות ולנסות לזהות נקודות תורפה וסיכונים.

אולי כדאי לפתוח קורס להורים. ללמד אותם איך עובדת רשת חברתית ולהכין אותם כיצד להתמודד עם הילד.

יש רשת חברתית חדשה בשם togetherville שמיועדת לילדים צעירים עד גיל 10. הסביבה חיובית וחינוכית והכל נעשה בפיקוח מלא של ההורה. בדומה ל Facebook אפשר לעדכן סטטוס ולהשתמש ב כפתור "like". יש גם משחקים סרטים וכד'.

איסור גורף לא יעזור לילד להתמודד עם הבעיות אם וכאשר יפתח בסופו של דבר פרופיל אישי ב Facebook או Twitter. הוא צריך ללמוד איך משתמשים ברשת כפי שהוא לומד להשתמש באופניים או מכונית.

אני ממש לא חושב שביקור חד פעמי של מדריך או מרצה, שידבר על הסכנות ברשת לפני ילדים (מתבגרים) בבית ספר, תעזור הרבה. בשלב זה שהילד כבר משתמש ברשת החברתית, יהיה מאוחר מדי. צריך ללמד אותו כבר מהיום הראשון שהוא לומד להקליד www או לחפש ב Google. צריך לשלב את נושא הבטיחות ברשת, במסגרת שיעורי אוריינות מידע או מיומנויות מחשב. אם לומדים איך להשתמש באתרי web 2.0 השונים, צריך גם ללמוד מהם הסכנות.

אפשר גם להתמודד עם מתבגרים שמשתמשים ברשת החברתית ולא רק ילדים צעירים. זה לא יהיה פשוט אבל נראה לי שמורים, הורים, פסיכולוגים, מומחי אינטרנט וכד' צריכים לגבש יחד הוראות וכללים איך לעשות את זה. ההתמודדות צריכה להיות אקטיבית.

Danah Boyd היא חוקרת ובלוגרת שכותבת המון בתחומים אלו. אני עוקב אחרי הבלוג וההרצאות שלה זמן רב. היא אומרת בפוסט חדש, שהוספת כפתורי מצוקה לרשתות חברתיות  (על כך כתבנו בפוסט הנ"ל) לא תעזור. להיפך, אמצעים כאלה נותנים תחושת בטיחות לא נכונה. מסיבה זו Facebook לא רצתה בהתחלה להוסיף את האפליקציה של CEOP. היא טוענת בצדק שאם רוצח מתחזה לנער תמים כדי לשכנע מישהו או מישהי להיפגש, הקרבן לא יפעיל את כפתור המצוקה. הוא או היא בכלל לא מרגישים מצוקה אלא מקווים לפגוש חבר חדש.

הפתרונות צריכים להיות חינוכיים והדרכתיים. צריך לתכנן מערכת הדרכה מתאימה, גם להורים וגם לילדים. זה לא פשוט, אבל זה הכרחי.

הגדרות פרטיות חדשות ב Facebook

לפני כחודשיים כתבתי מאמר ארוך על הסכנות האפשריות כלפי ילדים ברשת Facebook. התיחסתי בין היתר לכך שלמרות שניתן לשנות את הגדרות הפרטיות כדי לקבוע מי יראה מה, מתוך הפרופיל האישי שלך, רבים לא טרחו לשנות את ההגדרות ובוודאי לא ילדים.

אחת הנקודות החמורות שהזכרתי היתה שכל עוד לא הוגדר אחרת, רוב המידע המופיע בפרופיל אישי כמו מקום מגורים, מוסד לימודים, תחביבים, סטטוס משפחתי, תמונות חברים ועוד, חשוף לכל אחד ברשת, גם לעיני פושעים מסוכנים.

סיימתי את המאמר במילים "המידע במאמר זה נכון לחודש מאי 2010 וצפוי להשתנות עם הזמן".

ואכן זמן קצר לאחר שהעלתי את המאמר לרשת, Facebook שינה את ברירת המחדל של הגדרות הפרטיות שלו (לא נראה לי שהם קראו את המאמר שלי). במשך זמן רב הם ספגו ביקורת על בעיות שמירת הפרטיות של חברי הרשת ולכן בסוף מאי יצא מרק זוקרברג מנכ"ל החברה הצעיר (26) בסרטון ובפוסט מנומק לציבור בהם הוא מסביר את השינויים שעוברת הרשת החברתית.



השינוי העיקרי הוא  בברירת המחדל של הגדרת הפרטיות.
היו תלונות רבות ששינוי ההגדרות הוא תהליך מורכב מאד. כל סוג מידע אישי היה זקוק להגדרה ספציפית, דבר שהרתיע משתמשים רבים שהחליטו לוותר על כל הרעיון. היום יש הגדרות גורפות יותר ובכמה לחיצות כפתור אפשר לשנות את כל האפשרויות.
היה שינוי חשוב נוסף. מי שלא דאג להגדיר עד היום את רמת הפרטיות שלו או שלה מכל סיבה שהיא, בעצם חשף המון מידע לכלל הציבור. עכשיו Facebook מוריד את כמות המידע הבסיסי המופיע בפרופיל האישי כך שגם אם בכל זאת לא שינית את רמת הפרטיות, לא כל המידע נחשף. שינוי זה בולט לשמחתי בעיקר אצל ילדים.
במאמר כתבתי שכל פושע יכול לראות את הפרופיל המלא של קורבנותיו גם עם הם לא "חברים" שלו ב Facebook. היום זה כבר לא כך. Facebook מזהה ילד לפי הגיל (עד גיל 18). הדבר היחיד שמי שלא "חבר" יכול לראות בפרופיל של ילד, הוא התמונה, מין זכר או נקבה והרשת (בית הספר) אם קיים כזה.
שינוי זה הוא בהחלט מבורך ואני שמח שכמה פיסקאות מתוך המאמר שלי כבר אינן נכונות. שינוי זה לא ימנע פשע כלפי ילדים ברשת Facebook, אבל הוא בהחלט יקשה יותר על העבריינים המסוכנים.

את המאמר כתבתי בעקבות משפטו של פיטר צ'יפמן שרצח את אשלי הול בת ה-17 באנגליה. הם הכירו דרך Facebook. לאחר הרצח המזעזע, היתה המון ביקורת באנגליה כלפי Facebook. רשתות חברתיות אחרות כמו Bebo אפשרו התקנת כפתור מצוקה בדפים שלהם אך Facebook התנגד. כפתור המצוקה היתה בעצם קישור לאתר ה CEOP, אתר ממשלתי המספק מידע וסיוע לילדים בנוגע לבטיחות ברשת. אחת הטענות היא שהאייקון של CEOP המופיע בפרופיל של הילד, ירתיע פושע פוטנציאלי. הוא יבין שהילד בו הוא צופה מודע לסכנות ברשת ויתכן שאם הוא ינסה ליצור קשר איתו,  הילד ידווח עליו למשטרה.

השבוע הגיעו Facebook וה CEOP להסכם ועכשיו אפשר להתקין את הלחצן בכל פרופיל.

תמיד יהיו פושעים שינסו לנצל את תמימותם או חוסר הבנתם של ילדים על מנת לבצע פשעים חמורים. אני עדיין טוען שעל ההורים והמורים ללמוד את הנושא כדי להסביר ולהדריך את הילד בדרך הנכונה. אי אפשר וגם אין צורך לאסור את השימוש ב Facebook ורשתות אחרות אבל חייבים לפקח. גם מכונית היא דבר מסוכן ולכן הילד לומד אצל מורה מוסמך ונוהג במשך מספר חודשים עם נהג מלווה.
גם על הרשויות להתייחס לנושא בכובד ראש. אם המשטרה מפעילה סוכנים סמויים בקרב כנופיות וסוחרי סמים, למה שלא יפעילו סוכנים כאלו גם ברשת?
אולי הם כבר עושים זאת.

הרשת החברתית איננה טכנולוגיה רעה. היא מאד שימושית בתחומים רבים, היא יכולה לסייע בהשכלה, חברה, כלכלה ותרבות. צריך רק להשתמש בה בחכמה ולדאוג שהילדים יבינו את השלכותיה השליליות.... ויזהרו.

"Technology... is a queer thing.  It brings you great gifts with one hand, and it stabs you in the back with the other."                                                       C.P. Snow, 

הסכנות בפייסבוק וברשת החברתית, מדריך להורים ומחנכים

לפני כמה חודשים קראתי באתר חדשות על מאסרו של רוצח באנגליה שהכיר את קרבנו, נערה צעירה, דרך הרשת החברתית Facebook. זה לא הפעם הראשונה שאסון כזה קורה, אבל הידיעה גרמה לי לחשוב קצת יותר לעומק על הבעיה.

אזהרות לגבי בטיחותם של ילדים ברשת הן לא דבר חדש. קיימות כל מיני הוראות וכללים לגבי שימוש בטוח ברשת עוד משנות ה-90. הבעיה היא שרוב הכללים הישנים הללו לא רלוונטיים לגבי הרשת החברתית או web 2.0.

היום הנושא החם הוא "הוויתור על הפרטיות" וזה עולה לדיון כל הזמן באתרים ובלוגים שונים. הדגש ברשת החברתית כמו Facebook או Twitter הוא כן לחשוף מידע לגבי עצמינו לטובת יצירת קשרים (לצרכים חברתיים, מקצועיים וכו'). היום ברור שנעלה תמונות ומידע אישי לרשת כי זוהי דרכה של הרשת החדשה.

זה כמובן פותח פתח רחב לכל אותם פושעי אינטרנט המחפשים טרף כלל, בדרך כלל ילדים לצערינו.

אז החלטתי לכתוב מאמר בנושא. המאמר לא מיועד לאילו מאיתנו שמבינים ומכירים היטב את הרשת על יתרונותיה וחסרונותיה. היא מיועדת בעיקר לאותם הורים ומורים שיודעים שילדיהם ותלמידיהם משתמשים בכל מיני אתרים חברתיים (Facebook כמובן הוא העיקרי ביניהם) אך לא מודעים לסכנות האפשריות.

אני וודאי לא אטען שאסור לאפשר להם להשתמש ברשת. הם יעשו זאת בכל מקרה. מה שחשוב הוא להבין איך הרשת פועלת כדי להדריך ולהסביר לצעירי הצאן איך כדאי להשתמש ברשת ולהזהיר אותם מפני הזאבים בתחפושת.

קראתי למאמר:

הרשת החברתית: איזה שיניים גדולות יש לך סבתא.

הסבתא הטובה היתה בעצם זאב מחופש. כך פועלים רוב הפושעים. בקלות אפשר להזדהות כסבתא טובה ולהמתין בסבלנות למפגש הקטלני עם כיפה אדומה.

אני לא יודע איך ואם בכלל אפרסם את המאמר בצורה פומבית מסודרת, אבל פרסום כאן בבלוג היא התחלה טובה. סביר להניח שעם הזמן חלק מהמידע במאמר יהפוך להיות לא נכון. זוהי דרכה של הרשת, היא תמיד משתנה.

אפשר צריך להעביר את המידע הזה לכל מי שיש לו ילדים או תלמידים.

הנה קישור למאמר (PDF).

אשמח להערות, תיקונים או סתם חוות דעת.

הנה המאמר ב Scribd

**תוספת מאוחרת: בסוף מאי פייסבוק החמירו את ברירת המחדל של הגדרות הפרטיות. חלק מהכתוב במאמר כבר לא היה מדויק אז תיקנתי והוספתי. עדכון בנושא בפוסט זה.**